מפעם לפעם, כשאני רוצה להבין את גודל הנס הנורא והאיום שהתרחש במדינת ישראל לפני קצת יותר משנה, אני חוזר למאמר של ד"ר מרדכי קידר שפרסמנו באתר מקור ראשון בפסח תשפ"ג. במאמר הציג קידר תרחיש אימים שכלל מתקפה מוסלמית משולבת בתיאום איראני, שצטרפו אליה חיזבאללה, חמאס, מיליציות בעיראק ובסוריה, וגם החות'ים מתימן.
בדברים שכתב חצי שנה לפני טבח שמחת תורה ד"ר קידר תיאר זאת כך: "מתקפה קרקעית מתואמת מלבנון, מסוריה ומעזה על ידי כוחות רגליים, רכובים על אופנועי שטח וטרקטורונים, מצוידים בנשק נגד טנקים, שיחצו את המכשולים ויתקפו את כוחות הקרקע הישראליים במגמה להגיע מהר ככל שאפשר ליישובים יהודיים. פלישת כוחות הקרקע תתמקד ביישובים ישראליים במגמה לבסס דמורליזציה בציבור הישראלי ולכפות על הממשלה להיכנע, כדי להציל את חיי הישראלים הרבים שיפלו בשבי המיליציות הערביות והאיראניות. התקשורת הישראלית, ובמיוחד קבוצות התקשורת החברתית, יגבירו את הפניקה בקרב הציבור".
בפתח המאמר הסביר ד"ר קידר שהתלבט אם לפרסם את הדברים בגלל הבהלה שהם עלולים לעורר בציבור הישראלי. גם לנו זו הייתה החלטה לא פשוטה. התיאורים הללו נראו כמו תרחיש דמיוני ואפילו מופרך. פלישה קרקעית מעזה? טילים וכטב"מים מעיראק ומתימן? ומי הם בכלל החות'ים, ולמה שיהיה אכפת להם מאיתנו?
כך חשבנו אז. כיום ברור לכולנו שזאת אכן הייתה התוכנית האיראנית, ואפשר רק להצטער שלא התייחסו לדברים ברצינות מספקת.
אלא שלצד הצער, חשוב להבין שהיה פה נס גדול: נס שהתוכנית האיראנית השתבשה, גם אם הוא עלה לנו במחיר של כאב בלתי נתפס, שעדיין מלווה אותנו. זה נס נורא ואיום – אבל נס. נס שהאיש הרשע והגאון הטקטי, יחיא סנוואר ימח שמו, ביצע שטות אסטרטגית שהרסה את כל התוכניות.
סנוואר הצליח במשך שנים לשטות בראשי צה"ל ושב"כ, בבכירי המערכת המדינית וכמובן באליטה התקשורתית והאקדמית בישראל, בזמן שבנה תוכנית צבאית של רשעות גאונית. הנס הגדול היה שהרשע חשב שהזנב יוכל לקשקש בכלב: במקום לחכות להוראה האיראנית ליציאה למתקפה מתואמת, הוא יוכל להורות לכוחות שלו לצאת לפעולה – וכך לגרום לשותפיו הרצחניים בשאר הגזרות להצטרף אליו.
סנוואר לא טעה מאוד בהערכות שלו. חיזבאללה, המיליציות בסוריה, בעיראק וכמובן החות'ים אכן הצטרפו למאבק. אפילו איראן תרמה מתקפה משלה. אולם זה לקח זמן, ועד שכל אלו התעוררו צה"ל כבר היה ערוך וההפתעה הלכה לאיבוד.
לולא התרחש הנס, אם סנוואר לא היה יוצא לטבח בשמחת תורה אלא מחכה להוראה האיראנית, אירוע כזה היה מסתיים באסון בל יתואר למדינת ישראל. אם הנאצים מחמאס – הזרוע הקטנה, החלשה יותר והמקצועית פחות – הצליחו לטבוח 1,500 איש, לאנוס ולחטוף, קשה אפילו לדמיין מה היו עושים הנאצים של חיזבאללה עם מאגרי התחמשות העצומים שהתגלו לאורך גבול הצפון. הערכות שנשמעות בשיחות שקטות מדברות על מספרים גבוהים פי עשרה לכל הפחות.
מות הקדושים של אחינו ואחיותינו תושבי עוטף עזה, חוגגי הנובה וכל החיילים והאזרחים שחשו לעזרתם הוא מה שהציל אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים, מתושבי הצפון. תושבי מטולה חייבים את חייהם לנרצחי בארי ונחל־עוז; אנשי נהריה יזכו להאריך ימים בזכות נרצחי שדרות; חיילי פיקוד צפון צריכים להודות יום־יום לאחיהם שנפלו באוגדת עזה.
מאי חנוכה, שואלים חז"ל בגמרא ידועה ממסכת שבת. הם עונים שלאחר ניצחון החשמונאים מצאו את פך השמן שהדליקו ממנו במשך שמונה ימים. אלא שלפי הגמרא, באותה שנה לא חגגו את נס הניצחון ונס פך השמן. רק "לשנה אחרת", כעבור שנה או שנתיים, "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". אפשר להבין למה. טיהור המקדש היה רק שלב במערכה החשמונאית. לפניו נפלו לוחמים רבים וגם אחריו עוד התקיימו מערכות וגם היו הפסדים.
כימים ההם, כך בזמן הזה. הדרך לניצחון ארוכה ומורכבת, וגם אחרי שהוא מושג יש עוד דרך פנימית לעבור. אנחנו בעיצומם של ימים לא קלים. הפצעים הלאומיים שלנו מדממים עדיין. משפחות רבות לא סיימו את שנת האבל הראשונה על מות יקיריהן; הפצועים עוד נאבקים על שיקומם, וכמובן כולנו מצפים ומתפללים יום-יום לשובם של כל החטופים. קשה לדבר בקול על הנס בשנה הזאת, אבל לשנה אחרת עוד נקבע ימי הלל והודאה.
