איתמר בן־גביר הרגיז השבוע מאוד את תומכי הימין, כשגרר את ראש הממשלה הכאוב ממיטת חוליו להצבעה בכנסת. נראה שבן־גביר, אלוף ההטרלות, לא הבין למה ההטרלה החדשה הזאת קוממה עליו את המחנה שלו.
פרופ' ג'ונתן היידט היה יכול להסביר לו זאת בקלות. היידט הראה שליברלים ופרוגרסיבים חשים בעיקר שני סוגים של רגישויות מוסריות: חמלה וחירות. שמרנים ולאומיים, לעומתם, רגישים לעוד סוגים של חשיבה מוסרית, ובהם קדושה ונאמנות.
כבר ב־1961 אמר לורד קילמור שנאמנות היא "הנשק הסודי של המפלגה השמרנית בבריטניה". מאז היא איבדה את הנשק הזה, וגם את השלטון. הליכוד בישראל משמר עדיין את שניהם. אין זה מקרה שמקום המדינה היו למפלגת העבודה 16 מנהיגים, ולליכוד רק ארבעה. אנשי ימין שואפים להיות נאמנים לעם, למסורת ולמדינה, והם נאמנים גם למנהיגם – אולי אפילו במידה מוגזמת. בן־גביר לא הבין את הנאמנות הזו.
אני חושש שיש גם דברים חשובים יותר שהוא אינו מבין. מרגע שהחל לשמש כשר, כהונתו רצופה מבוכות והטרלות. כששיחה פרטית של השר עם מפכ"ל המשטרה מוקלטת ומודלפת מיד למהדורות הטלוויזיה – איך אפשר לנהל משרד ממשלתי? כשהשר האחראי על הבטיחות בדרכים מעורב שוב ושוב בעבירות תנועה חמורות ובתאונות רכב – מה יגידו אזובי הקיר?
קשה למצוא במערכת הפוליטית מישהו שיאמר מילה טובה על בן־גביר. ההתנהלות הדוחה שלו השבוע רק הדגישה את המסר שהיינו כולנו צריכים להבין כבר מזמן: אדם שמתנהג כך לא יכול להיות שר בישראל.
