המפגש הדרמטי בין יהודה ליוסף מעורר מחשבות על תופעה מאד מהותית הנוגעת לתפקידם של אנשים ואחריותם למילוי חובתם בעולם. בדרך כלל אנשים טובים שלוקחים אחריות ומבקשים לעשות טוב בעולם, מניחים שה' יסייע בידם והם יצליחו במעשיהם ואף יזכו להכרת הטוב והערכה מצד זולתם. מן הסתם, הם לוקחים בחשבון גם את האפשרות שייתקלו בקשיים. לפעמים הקשיים הם טבעיים, מאיתני טבע דרך מחסור במשאבים, ועבור לקשיים אנושיים וחברתיים, הכל בהתאם למשימה ואתגריה. עם אתגרים כאלו ואחרים כבר התמודדו אבותיהם ואבות אבותיהם של יהודה ויוסף: נח במבול, אברהם מול פרעה, אבימלך וחמשת המלכים, יצחק מול הפלשתים, יעקב אצל לבן, ועוד. החידוש שנתמקד בו בסיפור יוסף ואחיו הוא אתגר העומד בפני הרוצים לעשות טוב ומבינים שזה תפקידם בעולם, כאשר מולם עומד אדם אחר שגם הוא רוצה לעשות טוב. שניהם מבקשים לעשות את תפקידם בעולם, והתפקידים שלהם מתנגשים.
ליוסף היה תפקיד בעולם, הוא קיבל אותו מאביו, כשעשה לו כתונת פסים. הוא קיבל אותו גם מהקב"ה בשני החלומות, חלום גרמי השמים וחלום האלומות המשתחווים לו. ליוסף נועד תפקיד הנהגה בבית יעקב. מקורות חייו אפשר להבין גם מה היה טיבה של ההנהגה הזאת. באופן כללי, אפשר לומר שתפקידו היה להנהיג את בני ישראל במיוחד בעת התמודדות עם העולם החיצוני ועם תרבות זרה, נכרית.
גם ליהודה היה תפקיד בעולם ובעם ישראל. מקורות חייו של יהודה מתברר מה תפקידו. הוא אבי המלכות בישראל. בעתיד, תצמח ממנו מלכות בית דוד. הוא כבר הראה את התאמתו לתפקיד הזה, גם בעת שהודה בגבורה בצדקתה של תמר וגם בעת שביקש לקבל את האחריות לבנימין ואביו אישר זאת.
באירוע המפגש בין יהודה ליוסף, שניהם מתייצבים כשכל גודל האחריות לתפקידם על כתפיהם. יהודה צריך להציל את בנימין מיד השליט הזר והאכזר. יוסף צריך לסבב את מהלך העניינים כדי להשכין שלום ופיוס בינו לבין אחיו, על מנת שבית ישראל יתקיים בשלמותו, על שנים עשר שבטיו.
הסיפור הזה הסתיים בכי טוב כאשר יוסף התוודע לאחים, שני הצדדים הבינו איש את אחיו. מובן שיוסף ידע מראש יותר מהאחים, הוא הבין שיהודה מוסר את נפשו עבור אחיו הצעיר וממלא את ייעודו וחובתו. כאשר יוסף התוודע לאחים, התברר גם להם למפרע הייעוד הא-להי של יוסף. הם הבינו את נחיצותה של כתונת הפסים, הם הבינו את פשר החלומות. לא זו בלבד ששני הצדדים הבינו את חשיבותו ותפקידו של הצד השני, אלא שהם גם נרתמו לעשייה משותפת.
האחים הורידו עמהם את יעקב למצרים בשליחותו של יוסף ושם בנו יחדיו את בית ישראל, עד ליציאתם יחדיו ממצרים.
הלוואי שכך היה קורה בכל התנגשות שכזאת. שכל "ויגש אליו יהודה" היה מסתיים ב"וינשק לכל אחיו ויבך עליהם ואחרי כן דברו אחיו איתו". לצערנו, זו ממש לא המציאות.
נתחיל בסיפור יהודה ויוסף עצמם. הפיוס בין האחים לא נמשך לדורות. במהלך השנים נפגוש בתנ"ך את המלחמה בין בית שאול לבית דוד, את פיצול הממלכה בימי רחבעם מבית דוד וירבעם משבטי יוסף, פיצול שהסתיים בגלות עשרת השבטים והיעלמותם, לכאורה, מכלל ישראל. הנביא יחזקאל מספר שהפיצול בין עץ יוסף לעץ יהודה יתקיים עד אחרית הימים, כאשר שני המטות יהפכו לעץ אחד. נבואת איחוד יוסף ויהודה ביחזקאל מופיעה כהמשך לחזון העצמות היבשות. מסתבר, שחזון האיחוד בין השבטים הוא חזון רחוק, לאחרית הימים, לא פחות מחזון התחייה.
מצער לדעת, שגם אחרי שלמדו את הפרשה בתורה, וגם אחרי שנכתבו אינספור דרשות ופירושים על תפקידיהם של יוסף ויהודה, עדיין אפשר לחזור למצב המחלוקת במלוא העוצמה והחריפות. אנחנו תמהים, כיצד יואב ואבנר היושבים על הברכה בגבעון, שולחים את הנערים "לשחק לפנינו". האם לא הבינו שהם מוסיפים עוד חוליה מרה בשלשלת המחלוקת העתיקה? כיצד לא הבינו זאת ירבעם ורחבעם? יתכן, שהמחויבות למשימה ולתפקיד היתה יותר גדולה מן הזהירות מפני החשש מה תגרום המחלוקת נגד בעלי המשימה האחרת.
למרבה הצער, במקרים רבים לא מגיעים אפילו למעמד של ההכרה ההדדית הראשונית שבין יוסף לאחיו. לעתים קרובות אנשים נשארים במצב שבו היו בני יעקב בעשרות השנים שקדמו למפגש בין יוסף לאחים. שני הצדדים חיים בניכור מוחלט. האחים חשבו שעשו את הדבר הנכון, נקטו במעשה הראוי לבן הסורר. יוסף חשב שהאחים נחושים בדעתם לסלקו מן המשפחה, ויתכן שאף שיער שאביו הסכים איתם. אף אחד לא ראה את הצדק והאמת שבצד האחר.
יש פיסקה מפורסמת בכתבי הראי"ה קוק, העוסקת בשלשה כוחות המתאבקים במחננו: הדתיים, הליברלים והלאומיים. מפליא הדבר שפיסקה שפורסמה לפני מאה עשרים וחמש שנה, אקטואלית כיום באותה מידה שהייתה קיימת בעת פרסומה ואולי אף יותר מאז. אמנם, הראי"ה עצמו כבר הסביר כיצד יתכן הדבר. אלו הם שלשה יסודות בנפש האדם ובתרבות האנושית, ולכן המתח ביניהם קיים תמיד. הרב כותב: "אומללים נהיה אם את שלשת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להתאחד אצלנו, לסייע כל־אחד את חברו ולשכללו, … נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהיחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השני" (אורות התחיה יח).
הכל מסכימים עם הרב קוק, ברמה התיאורטית. חייבים להכיר בערכו של האחר ובחשיבותו של עולם הערכים שהוא מייצג ונאבק עליו. אבל כשנדרשים לעשייה, הדבר קשה מאד.
נדלג על כל המקרים שבהם מדובר בכשל מוסרי פשוט: תאוות ההתנצחות, חוסר היכולת לוותר, הגאווה ותאוות השלטון, או בתמצית כדברי המשנה באבות: הקנאה והתאווה והכבוד, שמוציאים את האדם מן העולם ומלבים את אש המחלוקת. נתמקד רק בעניין שבו פתחנו, כאשר שני אנשים מסורים, רציניים, יראי שמים, מתכוונים במעשיהם לשם שמים, אולם מוטלים עליהם תפקידים מנוגדים. לדוגמה, האחד נוטה לצד הליברלי: אהבת האדם, כבודו וחרותו, מדינה דמוקרטית. האחר, נוטה לצד הלאומי: ישוב הארץ, חיזוק הזהות היהודית, מדינה יהודית. מן הסתם, כל אחד מהם מבין את חשיבותו של הצד האחר. אבל כאשר מתרחש אירוע מסוים שבו המגמות מתנגשות, כאשר "ויגש אליו יהודה ויאמר", הכל יודעים שהדבר אינו מסתיים בהכרח בחיבוקים, נשיקות ובכי של איש על כתפי רעהו.
צריך להשתדל, כל אחד כפי יכולתו, לא רק למלא את חובתו בעולמו, לא רק לממש את האחריות שלו, אלא גם להבין ולהכיר את ערכו של הזולת וחשיבות משימותיו. זה מחייב סבלנות, סובלנות, ורגישות. אבל מעבר לכך, זה מחייב יכולת לשפוט נכון את הגבולות. עד כמה אפשר להרחיק לכת בעמידה על שלך ובמאבק נגד הצד שכנגד.
גם אדם שחושב שהוא עושה את הדבר הנכון ומכבד את הצד שכנגדו, אינו יכול להיות בטוח שמי שעומד כנגדו ידע לשים גבולות כמוהו, ולכן הוא נזהר שלא לוותר יותר מדי, שמא יחטא למחויבותו ואחריותו. נמצאים שניהם עומדים זה מול זה, ולא יודעים להעריך מה יעשה האחר שכנגדם ולכן גם לא יכולים לשער מה המעשה הנכון לעשותו.
סיפור יהודה ויוסף יכול לשמש דוגמה גם לעניין זה. שניהם מתחו את החבל כמעט עד הקצה. יוסף הציב לאחים מבחן קשה עד כמעט בלתי אפשרי כדי לבדוק אם למדו את הלקח וכיצד יגנו על בנימין. יהודה סיכן את עולמו, בזה ובבא, כדי להגן על בנימין. לא קשה לדמיין כיצד הכל היה יכול להשתבש, בכל שלב.
יש בעולם בעיות שאין להן פתרון. האחריות שלנו היא לנהל אותן ולהתנהל בתוכן בדרך הטובה ביותר, בידיעה שלא נוכל לפתור אותן באופן מלא. מסתבר שגם בעניין המחלוקת – לשם שמים – לא הכל מסור בידי אדם. כשמתפללים שלש פעמים לקב"ה בסוף תפילת העמידה שיברך את עמו בשלום, צריך לכוון גם לזכות לסייעתא דשמיא. צריך להתפלל שהמחלוקות שבינינו יסתיימו כמו המפגש בין יהודה ויוסף בפרשתנו, ושנזכה במהרה גם להתגשמות נבואתו של הנביא יחזקאל בהפטרת השבת: "ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".
