איננו יודעים אם בשאר אסד היושב במוסקבה עסוק בחשבון נפש, או שהוא סתם מסובך בהליכי הגירושין שאשתו הניעה, לפי השמועה – כנראה כי להיות נשואה לרודן רצחני השולט בארצו זה דבר שונה לגמרי מלהיות נשואה למנהיג לשעבר רצחני שלא שולט בדבר למעט וילה או תשע במוסקבה.
ייתכן גם שאסד יפיק את הלקח שהיה עליו להיות אכזרי עוד יותר, ויתעלם מכך שכבר רצח הרבה יותר מתנגדי משטר מאביו. ההבדל בין האב לבן, כפי שציין ההיסטוריון מרטין ון־קרפלד, לא היה שהבן רצח פחות מאביו, אלא שהוא עשה זאת לאט יותר. בהתאם, התוצאות היו שונות.
אסד האב, בדיכוי האחים המוסלמים בחמאה ב־1982, עשה זאת במהירות, באכזריות גלויה ובתוך זמן קצר, בטרם מישהו יספיק להתאושש או להגיב – וכך גדע את ניצני המרד באיבם; הבן הסלים את תגובתו לאט בתחילת מלחמת האזרחים, ורציחותיו הרבות לא הצילו אותו לבסוף.
מכל מקום, אם היה באשר אסד עסוק בחשבון נפש אסטרטגי, נראה שהיה יכול להפיק כמה לקחים מנפילת משטרו. הלקחים האלה רלוונטיים גם לישראל.
1. לאסד יש סיבה טובה להתחרט על שהותיר את היאת תחריר אל־שאם במובלעת הקטנה שלה בסביבות אידליב, והחליט שאין איום בקיומו של אויב מוחלש שספג מכות רבות במשך כמה שנות מלחמה.
לא רק פרשנים רבים בארצנו סברו לפני כמה שנים שמלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון אסד; חסן נסראללה עצמו טען כך ב־2023, והדגיש שנותרו קרבות אחדים בלבד עד לניצחון במלחמה. משטר אסד שלט אומנם רק ב־60 אחוזים מהשטח, אולם נראה שאין מה שיאיים על שלטונו. במובלעת אידליב אף דווח במרץ 2024 על מחאות פומביות נגד היאת תחריר אל־שאם, ששלטונה שם נראה כאילו הוא נשען על כרעי תרנגולת.
הסיכון מקיומו של אויב כזה במובלעת על גבול טורקיה לא נראה גבוה במיוחד. לכן נתפס אסד בהפתעה, יחד עם רוב העולם, כשהשלטון הסורי קרס במהירות תחת לחץ המורדים שיצאו מהמובלעות ותקפו במהירות הבזק. במבט לאחור מן הסתם אפשר לאתר סימנים מעידים, אולם בטרם מעשה הם לא היו ברורים.
לא תמיד אפשר להביס אויב. אולם העובדה שהאויב הובס ונראה מוכה אינה אות לכך שאפשר להנמיך את הכוננות.
צילום: איי.אף.פי
ישראל קיבלה דוגמה קשה לכך באוקטובר 2023, כאשר המידע שנחשף מראה כמה טעתה בהבנתה את חמאס במשך שנים, וכמה זמן תכנן את תוכניותיו המרחיקות לכת. העובדה שהיא מכה קשות כרגע את חמאס, אך טרם הביסה אותו, אינה מאפשרת להניח שיפסיק להציב עליה איום מסוכן מאוד בשל המכות שספג – או להניח שהתאוששותו תהיה גלויה לנו לגמרי.
2.אסד היה תלוי מדי בסיוע הרוסי והאיראני, שהציל אותו בעבר. אולם הנסיבות גרמו לכך שסיוע כזה לא הגיע הפעם. אין זאת דוגמה יחידה במינה. בתום מלחמת וייטנאם בהסכמי פריז של 1973, ארה"ב הייתה מחויבת פומבית לממשלת דרום־וייטנאם, אחרי שהשקיעה בה רבות במשך שנים, כולל בחייהם של כמעט 60 אלף חיילים אמריקנים. אולם ארה"ב לא התערבה ב־1975 כשצפון־וייטנאם כבשה את הדרום.
יש מקום לסברה שהנשיא ריצ'רד ניקסון וגם יועצו הנרי קיסינג'ר לא האמינו שווייטנאם תחזיק מעמד, ורק קיוו שאשמת התמוטטותה לא תוטל עליהם. לכן הם ביקשו בסתר מצפון־וייטנאם "פרק זמן הגון" בין הסכמי פריז ובין הפלישה – כך עולה גם מהקלטת שיחה ביניהם באוגוסט 1972.
אחרים סוברים שניקסון אולי היה מתערב בכל זאת, אולם הוא פרש בעקבות שערוריית וטרגייט ב־1974. אחרי פרישתו לא היה סיכוי שהקונגרס או הנשיא ג'ראלד פורד יתערבו לטובת המלחמה שעזבו. בין כה וכה, העובדה היא שב־1972 הייתה ארה"ב מוכנה להפציץ קשות את צפון־וייטנאם כדי להגיע להסדר, וב־1975 לא הייתה מוכנה להתערב כדי להושיע את אותו הסדר ממש.
ההתערבות הרוסית והאיראנית בסוריה, וכן עזרת לוחמי חיזבאללה, סייעו לאסד להתאושש מנקודות השפל הקודמות שלו ולהגיע למצב שבו שלט ברוב המדינה. אולם ההתערבות הזאת גם הובילה למצב המוכר כמעט לכל מדינה מערבית שניסתה לבנות צבא זר בשנים האחרונות: היא יצרה תלות בכוח האש ובסיוע הזר, ללא יכולת לפעול בלעדיהם. המצב הוחרף בשל מחסור של סוריה בבעלות ברית, ובייחוד מערכת היחסים המסובכת שלה עם טורקיה ותמיכתה במורדים.
רוסיה עצמה מן הסתם לא רצתה בנפילת אסד, אולם בניגוד למצב בראשית התערבותה בסוריה – היא הייתה עסוקה בצרות גדולות יותר: אוקראינה. חיילים, נשק ותחמושת שהיו יכולים לסייע למשטר אסד לא נשלחו לסוריה בשל צרותיה הגדולות יותר של מוסקבה. אסד הפך מדוגמה ומופת למחויבותה של רוסיה לבעלות בריתה, בפרט אם יש להן נכסים כמו נמל שאינו קופא בחורף, לדוגמה לצורך לצמצם הפסדים ולוותר על השקעות כושלות כשהמשאבים דרושים במקומות אחרים.
ובאשר לחיזבאללה, אין לדעת אם מלחמתה של ישראל בארגון הטרור באמת הובילה לנפילת אסד. לכל הפחות ברור שחיזבאללה המוכה התקשה לשלוח סיוע למשטר אסד כדי לבלום את המתקפות, בניגוד למה שעשה בתחילת מלחמת האזרחים.
גם דוגמת וייטנאם וגם דוגמת סוריה מראות כי סיוע זר – חיוני ככל שיהיה – תלוי במצבים ואינטרסים שאין דרך לסמוך עליהם. הבטחות יכולות להיות כנות ותקפות בזמן שהובטחו, או למראית עין בלבד. אולם המציאות משתנה, וגם אם ההבטחות היו כנות לגמרי כשניתנו – אין לדעת מה יקרה כשתגיע העת לפדות את ההמחאה. לכן יש תמיד לבנות יכולת התמודדות שתמנע קריסה אם יתגלה שאין להמחאה כיסוי.
3. בתחום הטקטי נראה ששיטת הדהירה המהירה בעשרות נקודות בטנדרים חמושים עתידה ללוות אותנו עוד זמן רב. חמאס לא היה היחיד שהשתמש בשיטה הזאת, כפי שעשה בשמחת תורה תשפ"ד. לפניו נחל דאעש הצלחה רבה בעזרתה בתחילת דרכו, וגם טאליבן השתמש בה בצורה זו או אחרת. כעת הן הובילו את המורדים הסורים להפלת אסד.
זהו למעשה רעיון ה"נחילים" שהושמץ בזמנו במלחמת לבנון השנייה, כשהיו אנשים שאימצו את הרעיון כאופנה בטרם המלחמה אך זנחו אותו כאופנה אחריה. הרעיון הוא להשתמש בכוחות קטנים רבים, ניידים מאוד ועצמאיים במידה רבה, הפועלים במקביל בנקודות רבות. טנדרי הטויוטה אינם מוגנים כמו טנק, אך מהירותם הרבה ונוכחותם בנקודות רבות בו־זמנית מקשות על איתורם וחיסולם, ואפילו על הבנת שדה הקרב. לכן הן מקשות מאוד על האויב.
אין זה רעיון קסם. הוא גם כשל צבאית לא פעם, כמו למשל במתקפת הטט בווייטנאם ב־1968. אך הוא עדיין מציב אתגר גדול לכוחות צבאיים, שכן הוא מבלבל מאוד את מערכות הפיקוד והשליטה. צבאות מחפשים בדרך כלל מרכז כובד, ומתקשים לפעול כשאין נקודה ברורה שהיא עיקר המתקפה של האויב. הביזור העצום של מאמצים צבאיים ועקיפת נקודות התנגדות מובילים למהומה ניכרת בעורף האויב.
הבעיה של צה"ל וצבאות דומים במדינות המערב היא כמובן שקל להפעיל מולם את השיטה, אבל הם יתקשו להפעיל אותה בעצמם נגד האויב. נחילים הם דרך מצוינת לעקוף ריכוזי אויב מוכרים או לפעור חורים רבים בהגנה, אולם כאשר צבאות מפזרים כוחות קטנים בשטח בלי לדעת את מיקומן של חוליות אויב, ולמעשה שולחים כוחות בלי גיבוי להיתקלויות ישירות מול כוחות רגליים קטנים – התוצאה היא ויתור על אחד היתרונות הבולטים של צבאות המערב, עוצמת האש.
לנוכח ההתפתחויות בסוריה, יש לשער שהפקת הלקחים של חמאס או חיזבאללה לא תקבע ששיטת הפריצה של חמאס הייתה גרועה או לא מתאימה. ראשית, עצם ההישג הראשוני נחשב בעיני חמאס לא פחות מההפסד שבא אחריו, כשם שבעיני אנואר סאדאת והמצרים הם ניצחו בעצם חציית התעלה, וגם חציית התעלה לצד השני בידי צה"ל וכיתור הארמיה השלישית לא שינו זאת.
שנית, העובדה שצבאות מערביים או מערביים למחצה מתקשים להתמודד עם אויב שנדמה כי הוא נמצא בכל מקום תוביל כנראה לניסיון לעשות זאת טוב יותר בפעם הבאה – גם אם כמובן אין להוציא מכלל אפשרות משהו חדש לחלוטין.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
