נמאס מהקומבינות, די לשקרים. די לחוק ההשתמטות. לפוליטיקאים שמוכנים לוותר על העקרונות שלהם בשביל הברית הפוליטית. צריך שישלמו מחיר, שהציבור יצביע ברגליים. שילמד אותם לקח, את יושבי כיסאות עור הצבי.
הפסקול הזה מתנגן הרבה לאחרונה במרחב המגזרי בציונות הדתית, ומקבל חיבוק חם מן השמאל. אבל בואו ניזכר בהקלטות בני גנץ מ־2019 שפרסם ספי עובדיה: "אם אני ראש הממשלה, אני שולח לחרדים דף ריק, חתום למטה בני גנץ. שני שליש דף שלכם תמלאו למטה מה שאתם רוצים, תשאירו לי שליש אני אמלא מה שאני רוצה".
נו טוב, הוא בטח לא התכוון באמת. אבל גם יאיר לפיד אמר את זה, לפחות לפי משה גפני בדבריו במליאה השבוע. האמירה קיבלה אישוש נהדר דווקא מלפיד עצמו, בניסיון ההכחשה המגושם שלו: "לא הבטחתי לך כלום". כלום? תמורת כניסה לקואליציה? כלום? באמת? איזה אשף. משא ומתן בלי מתן. מדהים.
האמת היא שלא מדובר בציניות או באופורטוניזם. ההתבטאויות האלו נותנות מבט נדיר אל אחורי הקלעים. לפיד וגנץ התכוונו לזה בשיא הרצינות. אצלם לא מדובר במס שפתיים או בברית פוליטית בלבד: גוש השמאל־מרכז באמת לא רוצה לגייס אף חרדי.
מקובל לומר שרק ממשלת ימין מסוגלת לפנות יישובים. העיקרון הפוליטי נכון גם כאן: רק ממשלת ימין תפעל לגיוס החרדים. דווקא השמאל אינו רוצה לגייס את החרדים. הוא עושה קולות של שאיפה לשוויון בנטל, אבל עשה ועושה הכול כדי שלא יתגייסו באמת. הוא רוצה את הסוגיה באוויר כי היא מכרה זהב פוליטי. עליו יוצאים לקפלן, ממנו בונים אלקטורט, סביבו מגבשים את הזעם הציבורי. ובלשון הזהב של גפני: אם ללפיד לא היו חרדים – הוא היה ממציא אותם.
אבל יש סיבה עמוקה יותר. השמאל החילוני יודע שגיוס חרדים לא ייגמר בטוראים חוטבי עצים ושואבי מים בחטיבה חרדית שכוחת א־ל. הוא יודע שאם מהלך כזה יצליח, בעוד שלושים שנה יהיו מג"דים, מח"טים, תא"לים ואלופים חרדים. זה עשוי לשנות את פניו של צה"ל חס וחלילה. ולזה הוא לא מוכן. הביטחון חשוב, אבל גם לזה יש גבולות. עד כאן.
הבעיה היחידה היא שההתנגדות הזאת לא מתכתבת עם המציאות הישראלית, עם המושג "צבא העם", ועם הכתפיים השחוחות של נשות המילואמניקים.
הסיכוי היחיד להשתתפותו של הציבור החרדי בביטחון ישראל נמצא בממשלה הזאת, משתי סיבות. ראשית, בגלל הלחץ המשפטי העצום שמופעל על הממשלה בידי החזית המשפטית והתקשורת, ושנית, בגלל הנטיה המסורתית בגוש הימין, שתאפשר גם לאדם בעל אורח חיים חרדי לשרת בצה"ל ולתרום באמת לביטחון המדינה. ושלא יהיה מקום לטעות: חייבים אותם שם, בשוחות ובחזית. אין לנו זכות לוותר.
הדרך לכך עוברת דווקא בחקיקה, וכן, דווקא בחוק הגיוס המושמץ. ואל חשש – הוא לא יוכל לעשות יותר מדי קומבינות, כי בהיעדר הישגים הוא יקרוס בבג"ץ. החרדים זקוקים לו כאוויר לנשימה, כי בחסות היעדרו הגשימה היועמ"שית – בלי סמכות – את כל מאוויי השמאל, והטילה על החרדים מלוא החופן סנקציות מוסדיות, אישיות, כלכליות, מנהליות ופליליות. ולכן החוק חייב להביא תוצאות גם מבחינתם. המחיר שישלמו יהיה גיוס של מי שאינו לומד, ומבחינת צה"ל תהיה כמות יפה של מתגייסים שתיתן מענה לא רע לפערי כוח האדם.
מנגד, אם תתפרק הממשלה בשל מחלוקת הגיוס, ייתן השמאל לחרדים כל מה שירצו תמורת הפלת נתניהו, גם אם לא יתגייס ולו חרדי אחד. המחיר שישלם העם, והמגזר הדתי־לאומי בפרט, יהיה כבד: שום חרדי לא יתגייס יותר לעולם. הקומבינה תככב, והכול באצטלה של מחיר נסבל והכרחי שיש לשלם תמורת ההישג הגדול – סילוק הימין וביבי מהשלטון.
המפגינים מהציונות הדתית ששוללים כל חוק באשר הוא מרחיקים בעצם, בלי דעת ובניגוד גמור למטרתם האמיתית, את השותפות של הציבור החרדי בביטחון ישראל. רוצים שותפות של החרדים בצה"ל? חקיקה עכשיו היא הדרך, וככל הנראה לעין – הדרך היחידה.
משה גוטמן הוא מנכ"ל איגוד הישיבות הגבוהות הציוניות
