סימן שאלה הוצב בשנתיים הללו בסוף האמירה העתיקה "מצילנו מידם". יש הבטחה להצלה, אבל מידי מי אנחנו צריכים הצלה? שבע חזיתות סביבנו, אך נראה שיותר מכול אנו זקוקים להצלה מעצמנו. מהקיטוב שמכרסם בנו, מהפילוג התהומי למגזרים ותתי־מגזרים.
העומס הביטחוני המושת עלינו ברור וידוע. אנחנו זקוקים להצלה, לעוד עזרה. לעוד כוחות. לצד החובה המוסרית של הצבא לטפל בסוגיית הפטורים – חייבי שירות מילואים ששוחררו ללא הצדקה – וכן להניע תומכי לחימה לתגבור החיילים הקרביים, עומדים הצעירים החרדים, שאמורים להתגייס לכוחות סדירים חדשים וצעירים.
לפי החברה החרדית, המושג "שוויון בנטל" מתבטא בחלוקה: הנטל שלנו הוא השירות הצבאי, והם נושאים בנטל בלימוד התורה (ובכך הפכו את התורה ל"נטל", חלילה). הסילוף הזה נובע מתפיסת עולם של חברה החרדה לעצמה בלבד. המונחים צריכים להשתנות: לא נטל כי אם זכות. זכות להגן על המדינה בשליחות התורה. אלא שבמקום להיות חלק מהזכות, החרדים זועקים כעת אל ה': "תצילנו מידם" – מידי כל מי שאינם אנחנו.
זוהי זעקה כואבת, שיסודה בפחד מאיתנו. פחד שנובע מאי־אמון שמכרסם כל חלקה טובה במדינה היקרה שלנו. אי־אמון בתורה ובמצוותיה, ובכך שקיום מצוות אינו מזיק למי שמקיימן. אי־אמון בהנהגה המדינית. אי־אמון בצבא שיעשה ככל יכולתו לפוגג את החרדה הקיומית של החרדים. ייאמר לזכות הצבא שהוא אכן עושה. שוב ושוב נדחית פתיחת חטיבת חשמונאים בגלל מיעוט החיילים החרדים שהגיעו אליה. חיילים המחויבים לשלוש תפילות במניין ביום, לשיעורי תורה ולעוד "גזרות" שבאות לשמור על אורח חייהם בשירות: שייכנסו חרדים ויצאו חרדים.
אבל אחרי הכול, הפחד הגדול ביותר של החרדים הוא מעצמם: מי יציל את החרדים מעצמם? החוק שמנסח השר ישראל כ"ץ עם חברי הכנסת החרדים יכול למוטט את החברה החרדית על עצמה. החוק מגדיר מכסות חייבי גיוס, ואת המכסה צריכים החרדים עצמם לספק.
נתאר כמה תרחישים כדי להמחיש את האבסורד. שני חברים חרדים – האחד קיבל צו גיוס, ואם יפר אותו יישללו ממנו הטבות כמו סבסוד מעונות, ארנונה, מחיר למשתכן, יציאה מהארץ ועוד. האחר, שהפור לא נפל עליו, ימשיך ללמוד תורה, אולי יצטרף גם ללימודים אקדמיים במימון המדינה, ויזכה בכל ההטבות שיימנעו מחברו אם לא יתגייס.
תרחיש שני: ההנהגה החרדית בוחרת את מכסת המגויסים. מי הם יהיו? מי שאינם מיושבי בית המדרש. נערים שלא מסוגלים ללמוד, שחלקם כבר עובדים בעבודות מזדמנות. עולה החשד שהמכסה תמולא בעיקר במזרחים, ולכן ש"ס היא המתנגדת הראשית לחוק המוצע. יש שאומרים, בלשון העם, שיגייסו את השבאבניקים, הנוער הנושר. כשהם יחזרו במדים הביתה, יסתכלו עליהם בני הטובים שלא גויסו, ויגידו לעצמם: מזל שאין חלקי עמהם. והקיטוב בתוך החברה החרדית ילך ויעמיק.
ויש תרחיש שלישי. נער חרדי מקבל צו ראשון. רבותיו אוסרים עליו להתייצב, אך הצווים מגיעים בזה אחר זה. הנער לא מפר את דין רבותיו, אך הוא מפר את דין המדינה ואת דין התורה, המצווה להילחם לעזרת ישראל מיד צר. בסופו של דבר הוא יישא בתוצאות, ויוגדר עריק. צעדיו יוצרו באופן חמור, אך רבותיו ימשיכו לחיות כהרגלם. ימים יגידו אילו השלכות יהיו לכך על יחס הציבור החרדי לרבותיו.
המסקנות מכלל התרחישים: כל בר־גיוס בחברה החרדית צריך לקבל צווי גיוס; לאחר שכולם יקבלו צווים, הצבא ימיין אותם לפי צרכיו, ורק כך יהיו עוד לוחמים ראויים; מניעת ההטבות חייבת להיות אישית וציבורית כאחד, דרך המוסדות.
אין תחליף למניעת הטבות אישיות. רק כך תוטל האחריות האמיתית על האדם עצמו, בניגוד ל"מכסה" מצד כל מוסד שתתמלא הודות לשוכני פינת הקפה.
אנחנו צריכים הצלה מעצמנו. אנחנו צריכים מדינה אחת. שפה אחת עם ניבים שונים. צבא אחד שכולם משרתים בו, עם התאמות למגזרים. כלכלה אחת שכולם תורמים לה ולא נוטלים בלי לתת. כולנו באותה הסירה. בשם הצלת המדינה ועולם התורה, המחייב ללמוד ולעשות, עלינו להציל את עצמנו ולכלול בהצלה הזאת גם את החרדים.
עפרה ליפשיץ היא חברת "שותפות לשירות – ציוניוֹת דתיוֹת לערבות ושותפות בנטל הביטחון"
