עשרה שערים יש להר הבית. תשעה מהם מיועדים למוסלמים ופתוחים בכל ימות השבוע ברוב שעות היממה, ואחד בלבד לכל השאר ופתוח רק חמישה ימים בשבוע, למשך שעות מעטות. גם אחרי הרחבת שעות הפתיחה בעידן איתמר בן־גביר מדובר בסך הכול בחמש שעות וחצי ביממה. בחגים מוסלמיים ההר סגור לעליית אלה שלא זכו להיות כאלו.
גם בזמן שפתוח לכאורה השער היחיד המיועד למי שאינם מוסלמים – שער המוגרבים שהעולים היהודים להר מכנים "שער הלל" – הוא לא באמת פתוח ליהודים בעלי חזות דתית. תיירים מכל העולם מורשים לעלות בגשר העץ המוביל אל ההר בחופשיות, אך יהודים דתיים יידרשו להמתין, לעיתים זמן ממושך, עד ליציאת קבוצה דתית קודמת משטח ההר או עד שהשוטר המלווה יסיים את הפסקת העישון שלו.
כשקבוצת שומרי המצוות כבר נכנסת בשערי ההר, היא נתונה לפיקוח חונק. כל סטייה מהמסלול עלולה להסתיים בעיכוב, במעצר ואף בהרחקה מנהלית מהמקום הקדוש בעולם, בחתימת מפקד המחוז. בצו ייכתב שההרחקה נועדה "למנוע סכנה חמורה לשלום הנפש והרכוש".
ביום ראשון השבוע, למשל, עוכבו ביציאה משטח ההר ארבעה יהודים: שני חתנים שנישאו על הכתפיים בריקוד, ושניים שנשאו אותם. אין בהר חוק או תקנה האוסרים לשאת חתנים יהודים על הכתפיים. אין בהר חוקים כלל. הדרישה היא פשוט ציות מוחלט לכל גחמה של שוטר יחידת המקומות הקדושים, ממש כמו בטירונות. יהודים נוספים, אגב, עוכבו השבוע בגלל שירה קולנית מדי לטעמו של השוטר.
ובכל זאת, מספר היהודים העולים להר עולה בהתמדה. כל יהודי שהתאמץ ונכנס בשערי ההר מייצג רבים שעדיין לא אזרו כוח נפשי לעמוד בחוויה הדי־משפילה הזו. עדיין, למרות הכול, זו חווייה די משפילה.
המציאות בהר הולכת ומשתנה, והיא עולה על כל דמיון. מספר התיירים הנמוך הוא כמובן תוצאה של המלחמה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא עומד על כעשירית ממספר התיירים שביקרו בהר בשנת 2009 – בזמן שמספר היהודים העולים להר גדל מאז 2009 פי יותר מעשרה.
היתר מסוים של ההשתחוויה בהר בשנה שעברה – היתר היסטורי שלא היה כמותו יותר מאלף שנה במקום הזה – ממריץ את העולים לרצות עוד ולהתעקש עוד. השבוע הודלקו בהר נרות חנוכה, עדיין בחשאי. בשביל רבים מהעולים ומאלו שצפו בתמונות הנרות הדולקים מרחוק, הייתה זו בשורה גדולה ומרגשת, אור קטן שמעיד על השחר ההולך ועולה על ההר.
