המילים "לעולם לא עוד" נחקקו בלב העם היהודי אחרי זוועות השואה, בשיבתנו למולדת היסטורית אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה, שאפשרו לחולל נגדנו פשעים וזוועות מלחמה. משפטנים שאיבדו את כל היקר להם נאלצו להטביע מונחים משפטיים חדשים כדי לתאר זוועות כאלה, כגון "רצח עם" (רפאל למקין) ו"פשעים נגד האנושות" (סר הרש לאוטרפכט).
בשביל אומות העולם המילים הללו היו תשתית ליצירת "סדר עולמי מבוסס כללים" ו"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם", כדי למנוע את ה"מה", את הישנות זוועות השואה. בשביל העם היהודי המילים הדהדו את החקוק בלב האומה, שקיומה התאפשר בזכות החובה לזכור ולהזכיר מדור לדור. אך זיכרון ה"איך" הזין את המאבק על חייה של המדינה ששבו אליה אודים מוצלים מאש ומתופת פרעות וטבח ברחבי העולם. הזיכרון היהודי שהבטיח את הישרדותנו היה לתפיסה המנחה, המחייבת לזכור את העבר כדי לזהות את סכנות ההווה.
אך העם היהודי הסתפק בסיפור ה"מה" במוסדות בינלאומיים, במוזיאונים ובספרים. נשכח ה"איך", וכך נשנו הזוועות. טבח שמחת תורה – התקפה ברברית של אלפים מוזנים בשנאה אנטישמית, שרצחו, שרפו, אנסו וחטפו – היה צריך להפעיל ברחבי העולם אזעקות המתריעות על קריסת התשתית שהוקמה כדי ש"לעולם לא עוד".
האנטישמיות, השנאה העתיקה בעולם, שינתה צורה בהתאם לרעיון המארגן של כל עת – הדת, המדע, הדת החילונית של זכויות האדם – וגילינו שאנו מותקפים בנחשול של אנטישמיות ברחבי העולם בתגובה לטבח הנוראי ביותר שנעשה בעם היהודי ובארצו מאז השואה. זן האנטישמיות המודרני, האנטי־ציונות השוללת את זכות קיומה של ישראל, נחשף במלוא קטלניותו גם בתגובות לטבח: הצדקת האונס כ"התנגדות חמושה" ושתיקת תנועת "מאמינה לך"; הכחשת הטבח בזמן אמת, כשפראי אדם העלו לרשת את פשעיהם בשידור חי; ותקיפת יהודים או ציונים במוסדות בינלאומיים, בקמפוסים, ברחובות וברשתות.
הסרת המסכות חשפה את המנגנון במלחמה הממושכת על דעת הקהל העולמית שלקחה בשבי מוסדות, ארגוני זכויות אדם ועקרונות צדק בינלאומי. דמוניזציה, דה־לגיטימציה ואמות מידה כפולות משמשות תחמושת כלפי היהודים. מהחלטת האו"ם שהציונות היא גזענות (1975), דרך הקביעה שישראל היא מדינת אפרטהייד (2001) ועד להאשמת ישראל ברצח עם (2023) – נחשף ה"איך" שמאפשר הישנות של הזוועות. התובנה של שגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהאן ב־1975, שזעק כי אם הציונות היא גזענות וגם הנאציזם הוא גזענות, הרי שלא רחוק היום שהציונות תוקבל לנאציזם – הכתה במלוא עוצמתה.
החטיפה של ניצולי שואה, הורים וילדים, תינוקות, צעירים שרקדו בפסטיבל, חיילות וחיילים וגופות חללים היא הפשע הנורא ביותר מכל פשעי המלחמה שבוצעו בטבח בכוונת מכוון, כי אין לה רגע סיום. הדין הבינלאומי מתייחס להחזקת מאה החטופים כהפרה מתמשכת של הדין הבינלאומי: בכל רגע ורגע מופר הדין שנוצר כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד". והעולם שותק, מכחיש, מצדיק ותוקף את ישראל.
ארבעה מהחטופים מוחזקים בעזה זה עשור. חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול והאזרחים החיים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד מוחזקים בעזה מבלי שהקהילה הבינלאומית עשתה דבר, והם מקרה בוחן שסלל את הדרך לחטיפת 251 אנשים נוספים בידי ארגון טרור רצחני שהטרגדיה האנושית היא האסטרטגיה שלו. הוא הועצם מהידיעה שהעולם לא רק ישתוק שוב, אלא יאשים את ישראל בפשעים הנוראיים ביותר דווקא במוסדות שהוקמו כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד".
ישראל צריכה לעבור מספסל הנאשמים לדוכן המאשימה, ולדרוש: שלח את עמי. היא צריכה לתבוע את מעמדה השווה במשפחת העמים בחובות ובזכויות. היא צריכה לקרוא במילותיו של אמיל זולא "אני מאשים", ולחשוף את קריסת המוסדות שהיו אמורים להגן על אזרחיה. זהו צעד ראשון והכרחי להיפוך המשוואה שמעצימה את מפרי זכויות האדם הנוראיים בעולם, ומאפשרת להם להכתיב את התנהלותן של מדינות וארגונים, בעודה רומסת את הכללים הבינלאומיים. צעד כזה ירחיב את ארגז הכלים הדרוש להשיבם לחיק משפחותיהם הדואבות, ישיב את האמון שנעשה הכול כדי להחזיר את החטופים הביתה, ויחדש את ברית הערבות ההדדית שמדינת ישראל נשענת עליה כמפעל משותף של העם היהודי כולו.
חברת הכנסת לשעבר מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של מדינת ישראל למאבק באנטישמיות
