לחימת מנגנוני הרשות הפלסטינית נגד קבוצות הטרור בג'נין ובטול־כרם נראית רחוקה מהכרעה. אי אפשר לקבוע אם מטרתה היא להשיב את שליטת הרשות לצפון השומרון או שזוהי הפגנת כוח בלבד, מסר לממשל האמריקני החדש, וניסיון לאותת על יכולתה של הרשות לממש את אחריותה הריבונית. בהערכת יחסי הכוחות בין הצדדים, סביר להניח שהלחימה תסתיים בהסכם לתיאום מרחבי הפעולה והקיום של כל אחד מהם.
על אף גילו המתקדם, אבו־מאזן ניחן במודעות אסטרטגית ובקריאה נכונה של הזירה הבינלאומית. כבר בימיו הראשונים בתפקיד יושב ראש הרשות, בספטמבר 2004, הוא הסביר את דרכו בריאיון ליומון "אל־ראי". הוא קבע שטרור המתאבדים הזיק לעניין הפלסטיני, והעביר את הלגיטימציה הבינלאומית מתמיכה במאבק הפלסטיני למדיניות הישראלית. לכן הוא דרש: "תנו לנו לבצע את המוטל עלינו במפת הדרכים, לשכנע את העולם שמילאנו את חובתנו וששרון צריך למלא את חובתו".
אל מול החתירה הסעודית ליישום פתרון שתי המדינות פועל אבו־מאזן גם כיום באותו האופן, בניסיון להציג לקהילה הבינלאומית ישות מדינית אחראית ובעלת סמכות ריבונית. במצב הזה, התביעה מישראל שתתחייב למגמת שתי המדינות היא האיום הגדול עלינו, והוא סביר יותר מתרחיש הפניית קני הנשק של מנגנוני הרשות לתקיפת מטרות ישראליות. אין זאת שגם תרחיש כזה לא סביר, אלא שהנהגת הרשות מבינה שלחימה חזיתית נגד ישראל תעניק לממשלה בירושלים את היכולת לדחות כל התקדמות בהסדרת הסוגיה הפלסטינית.
מי שחושב שאפשר לכונן יחסים דיפלומטיים עם סעודיה לקראת ברית סונית־ישראלית אזורית, בלי להתחייב לתמורה ממשית בסוגיה הפלסטינית, ראוי שילמד מטעותו של מנחם בגין בימי הסכם השלום עם מצרים. בכנס במלאת עשור לקמפ־דיוויד סיפר דן פתיר שהנשיא ג'ימי קרטר ראה בהסכם עם מצרים מדרגה להסכם מקיף יותר, שימצא פתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית – החשובה יותר בעיניו. לכן הוא התנצח עם בגין בתביעה להקפאת כל הבנייה בהתנחלויות. באותו כנס טען דוד קמחי שקרטר הבטיח לאנואר סאדאת שאם ינצח בבחירות 1980, האמריקנים יכפו על ישראל ליישם את רעיון האוטונומיה כפי שהמצרים הבינו אותו. תודה לאל, קרטר לא נבחר שוב.
מנחם בגין טעה בהערכתו שתביעת סאדאת לעניין האוטונומיה היא רק ביטוי סולידריות. עד היום בכל מפגש עם נציגים מצרים הם תולים את מדיניות השלום הקר בכך שישראל לא מילאה את חלקה בסוגיה הפלסטינית. באופן דומה, ראוי להפנים שגם היענות ישראלית לתביעה הסעודית לקידום פתרון שתי המדינות לא תהיה בעיניהם הכרזה בלתי מחייבת.
טבח 7 באוקטובר יצר תודעה ציבורית שמאפשרת הסכמה לאומית רחבה לדחיית רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית ליד כפר־סבא וכביש 6. ישראל יכולה לחדש את התחייבותו של יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת ב־5 באוקטובר 1995, כשהביא את אוסלו ב' לאישור הריבון. מצד אחד הוא חתר להעברת הפלסטינים בשטחי A ו־B לשליטת הרשות – מהלך שהושלם בינואר 1996, וסיים בפועל את השליטה הישראלית ב־90 אחוז מהפלסטינים. מצד שני הוא קבע שירושלים תהיה מאוחדת ותכלול בתחומה גם את גבעת־זאב ומעלה־אדומים; בקעת הירדן בפירושה הרחב תהיה גבול הביטחון המזרחי, והישות הפלסטינית תהיה "פחות ממדינה".
בקמפ דיוויד 2000 אהוד ברק הפנה עורף לכל עקרונות רבין: הוא הסכים לחלוקת ירושלים, לנסיגה מהבקעה ולהענקת ריבונות מלאה לישות הפלסטינית. במתווה קלינטון בדצמבר 2000 הוצגה מפה שלא מותירה בידי ישראל תנאים להגנה.
לעומת מתווה קלינטון־ברק, נקודת המוצא לתביעה הסעודית, יצחק רבין שרטט את שטח C בתשומת לב לתנאי הביטחון ההכרחיים לישראל בחמישה מרחבים חיוניים: מטרופולין ירושלים, בקעת הירדן כגבול המגננה מול כל אויב ממזרח, יישובי קו המדרגה המערבי בהרי שומרון דוגמת נעלה, פדואל ואלפי־מנשה, המגוננים על רצועת החוף הצרה; יישובי דרום הר חברון המחזיקים חגורת הגנה על הנכסים האסטרטגיים בעמק באר־שבע ובבקעת ערד, ושליטה בכבישים הראשיים באמצעות היישובים וכוחות הביטחון.
אין יישוב ישראלי אחד וחווה חקלאית אחת במרחב שטחי C שאינם משרתים את אחת מדרישות תנאי המרחב לביטחון מדינת ישראל. העמדה הזאת זקוקה להסכמה לאומית רחבה, בציפייה להצטרפות מפלגת מרכז, כמו המחנה הלאומי בראשות בני גנץ.
