השיח הציבורי בסוגיית גיוס החרדים מתנהל מאז תחילתו בעיקר עם הממסד החרדי: אלה המכונים "גדולי התורה" והעסקנים הפוליטיים המשרתים אותם. הפוליטיקאים שאינם חרדים מציעים הצעות פשרה לעמיתיהם החרדים בכנסת, ולפעמים גם עולים לרגל לרבני ההנהגה החרדית. אבל גם הציבור הרחב, הזועם על המצב, מפנה את עיקר זעמו כלפי ההנהגה. זה נובע מההנחה שרק הרבנים ושליחיהם העסקנים הם שקובעים את הנורמות בחברה החרדית.
התוצאות של המאמץ הממושך הזה אפסיות כמעט. "גדולי התורה" הם כמעט תמיד בני שמונים ויותר, אנשים ששמרנותם אומנותם. השקפת עולמם עוצבה לפני עשרות שנים, וגם כשהם נחשבים קצת פחות שמרניים, כמו הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן המנוח, הפשרה המרבית שלהם לא מתקרבת לציפיות המזעריות של החברה הישראלית.
יתר על כן, לרבנים ולעסקנים גם יחד יש אינטרס מובנה בהנצחת המצב הקיים. כל עוד מתקיימת "חברת הלומדים", ההכוונה האידיאולוגית השלטת בה ממשיכה לקדש את המחויבות ל"דעת תורה", המנציחה את כוחם של הרבנים. המוני המשפחות החרדיות נשארות תלויות לפרנסתן בתקציבים שמשיגים להם הפוליטיקאים החרדים. משתלם להנציח תלות כפולה כזו.
אך בדור החרדי הצעיר כבר החלו להיווצר בשני העשורים האחרונים מגמות חדשות. בחברה החרדית פועל פרדוקס הצלחה: ככל שהיא גדלה, כך קשה יותר לשמור בה על הדוגמטיות האידיאולוגית.
רבים בדור הזה מתרחקים מהיידיש ובוחרים בעברית. הם מתגייסים לארגוני הצלה, ובוחלים בחיי העוני
לכן רבים בדור הזה רוצים יותר ויותר להשתלב בחברה הישראלית. הם מתרחקים מהיידיש, ובוחרים בעברית מעודכנת. הם מתגייסים בהמוניהם לארגוני הצלה, ביטוי להורמונים המפעמים בהם כמו כל צעיר נורמלי אחר, ומבחינתם זו גם חלופה לשירות הצבאי שעדיין נחשב טאבו. הם גם בוחלים בחיי העוני שבחרו בהם הוריהם וסביהם: רבים מהם רוצים השכלה אקדמית ותעסוקה ברמה גבוהה, כדי ליהנות מכל מנעמי החיים של בני דורם שאינם חרדים.
זה גם דור שמתאפיין בירידה ניכרת בציות לרבנים. זה בא לידי ביטוי בצריכת תקשורת באמצעים כמו טלפונים חכמים ואינטרנט למרות כל איסורי הרבנים, ואפילו במרד של נשים רבות מקרב אנשי ש"ס נגד איסור הפאה הנוכרית שהטיל הרב עובדיה יוסף.
המסקנה אמורה להיות ברורה: צריך לדבר עם הצעירים החרדים מעל ראשי ההנהגה הוותיקה, הרבנים והפוליטיקאים גם יחד. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, כשאפשר לכוון ישירות לכל תת־קבוצה ויחידים, זה אמור להיות קל במיוחד. צריך לפנות אל הצעירים האלה, להציע להם את המסלולים המיוחדים שהצבא בונה בשביל החרדים, על היתרונות הגלומים בהם לעתידם, להציג להם את היתרונות הגלומים ברכישת השכלה אקדמית ומקצוע מכניס – ולהפגיש אותם עם בוגרים מרוצים של המסלולים הללו.
לאיש לא צריכה להיות אשליה שפנייה כזאת תביא בתוך זמן קצר את כל המוני הצעירים החרדים ללשכות הגיוס או למכינות הקדם־אקדמיות. האתוס הלמדני של החברה החרדית והעיצומים החברתיים המוטלים על מי שחורג מן השורה עדיין חזקים מאוד, כמו פגיעה בשידוך ובקבלה למוסדות חינוך יוקרתיים לכל בני המשפחה. אבל אם רוצים לפרוץ דרך לשינוי בנורמות החברה החרדית, צריך לדבר עם הצעירים ולא להמשיך בדו־שיח העקר עם הרבנים והעסקנים.
כמובן, לשם כך צריך גם אומץ פוליטי בהנהגה הישראלית. יש לנקוט את המדיניות הדרושה לחברה הישראלית, בלי לפחד מהעיצומים שיטילו גם עליה הרבנים והעסקנים.
