רבים ממשרתי המילואים קיבלו בשבועות האחרונים הודעה על מועדי גיוסם המתוכננים במהלך 2025. מרבית הלוחמים ישרתו על פי התוכנית במשך כשבעים יום בשנת 2025, וזאת לאחר כ־180 עד 300 ימי מילואים שהשלימו ב־15 החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה.
לפי חוק המילואים, מספר הימים המרבי שחייל שאינו מפקד אמור לשרת בשלוש שנים רצופות הוא 54. מפקד אמור לשרת עד שבעים יום, וקצין – עד 84. רבים מהקצינים בצה"ל מתנדבים לשרת יותר, אך העומס שחווים המילואימניקים מאז שמחת תורה אשתקד חסר תקדים.
על הרקע הזה יש לקרוא את המחקר שפרסמו השבוע ד"ר אריאל פינקלשטיין ונדב פורת־הירש מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על התפלגות נטל המילואים בחברה הישראלית. שני החוקרים חילקו את השנה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל לשתי תקופות, ובחנו את התפלגות נטל המילואים בכל אחת מהן. התקופה הראשונה שנבחנה הייתה מיד לאחר פרוץ המלחמה, נובמבר עד דצמבר 2023, והתקופה השנייה – תשעת החודשים הבאים, ינואר עד ספטמבר 2024. פינקלשטיין ופורת־הירש השוו את חלקם של מגזרים באוכלוסייה הכללית של אזרחי ישראל שאינם ערבים בגיל 21 עד 44 – שכבות הגיל המשרתות במילואים – ומנגד את חלקה של כל קבוצה בכוחות המילואים בכל אחת מהתקופות.
איש לא יופתע מהשיעור הנמוך של בני החברה החרדית בקרב משרתי המילואים. שיעורם בכלל האוכלוסייה בגיל 21 עד 44 הוא 14.7 אחוז, אך החרדים היו רק 1.2 אחוזים ממשרתי המילואים בתקופה הראשונה, ו־1.8 אחוזים בתקופה השנייה. החילונים, לפי המחקר, נושאים בנטל בשיעור קרוב לחלקם באוכלוסייה הרלוונטית, 41.5 אחוז. בתקופה הראשונה הם היו אומנם 46.9 אחוז ממשרתי המילואים, אך בתקופה השנייה ירד חלקם ל־42.1 אחוז, קרוב מאוד לשיעורם בשכבת הגיל כולה. אז מי מחפה על היעדרם של החרדים מקבוצת המשרתים? לפי המחקר, הדתיים והמסורתיים. שיעורם של המסורתיים באוכלוסייה הנבדקת הוא 20.7 אחוז. חלקם מכלל משרתי המילואים היה 22.8 אחוז בתקופה הראשונה ו־25.5 אחוז בתקופה השנייה. חלקם של הדתיים בקבוצת הגיל הרלוונטית הוא 14.8, אך באוכלוסיית המילואימניקים שיעורם גבוה במידה ניכרת: 20 אחוז בתקופה הראשונה ו־25.3 אחוז בתקופה השנייה.
לצד שביעות הרצון הטבעית במגזר הדתי מתרומתו למדינה, ייתכן שהגיעה העת להביט בפיכחון על רוח ההתנדבות הזאת ועל המחיר הכלכלי והחברתי שהיא גובה. שירות מילואים ממושך אינו פוגע רק במילואימניקים. שבירת שגרת החיים וההיעדרות הממושכת יוצרות אדוות השפעה על המשפחה, הקהילה ומקום העבודה. אסור גם לשכוח את הגיבורים שיצאו לקרב ולא שבו, או אלו ששבו פצועים ומצולקים בגוף ובנפש.
האם נכון שמגזר קטן יחסית יישא בשיעור גבוה כל כך מהמחיר הלאומי הכבד של המלחמה? האם נכון שאבות לשבעה ושמונה ילדים, בני יותר מארבעים, יתנדבו ללחימה משל היו צעירים בני 25, על כל המחירים הרחבים הכרוכים בכך? דומה שהעלאת השאלות הללו נתפסת מאז 7 באוקטובר כלא לגיטימית, אך בפתח שנת מילואים חדשה ולא קלה אסור להמשיך לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.
