שני ממדים סותרים ליוו אותי לאורך קריאת ספרו החדש של אהוד פירר, שלפי מכתב היח"צ שצורף אליו "מעיד על עצמו כי עבר כמעט בכל התחנות בהן עברו גיבורי הספר", כלומר בעולם הדתי־לאומי. הממד הראשון הוא בריאתו של עולם הנבחן מזווית ראייתו של נער דתי בשנות התשעים, שלומד בישיבת הסדר ומנסה לפלס את דרכו בעולם הולך ומסתבך. הממד השני הוא יצירת שני גיבורים ותיאור היחסים ביניהם, יואש מורגנשטרן וגידי מנדלסון.
בכל הקשור לממד הראשון, פירר העמיד כאן יצירה מרתקת ומדויקת, אפילו מעוררת השתאות. כמי שחולק עם המחבר גיל וביוגרפיה בסיסית – שנינו היינו נערים דתיים בשנות ה־90 – מצאתי את עצמי קורא את הספר וחוזר באופן אותנטי וסוחף לימי הישיבה התיכונית, המכינה הקדם צבאית ואז השירות הצבאי, ומהנהן בהסכמה כמעט אחרי כל פסקה. ספרות הפרוזה הדתית־לאומית הולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות, אבל תיאור כזה של שורשי הפילוג בין המיינסטרים הדתי לחרד"לים או של חדירתה המשמעותית של החסידות להיכלי בתי המדרש הציונים־דתיים, נדמה שטרם נעשה, ודאי לא בצורה מפורטת ומשכנעת כל כך. גם החיבור בין המתרחש בחברה הישראלית באותה תקופה – רצח רבין, פיגועים, קיטוב פוליטי שאז חשבנו שאין מסוכן ממנו – נבנה על ידי פירר בשילוב משכנע של ידענות ויכולת לספר סיפור.
בממד השני, כבר חשתי פחות בנוח. יואש מורגנשטרן, כשמו הפרטי כן הוא – מיואש תמידית. טיפוס כנוע, חסר תקווה ואופק, נטול אמונה עצמית ובאופן כללי מעורר רחמים. הוא נגרר מפה לשם, נחבט בקרקע המציאות שוב ושוב, וחי חיים קטנים שמעליהם מרחף כל העת חידלון אחד גדול. מה הפלא, אם כן, שבשלב מאוחר הרבה יותר בחייו, רגע לפני שאשתו עוזבת אותו ולוקחת את עצמה ואת ילדיו לבוסטון, הוא מספר על עצמו כך: "…בסוף סיימתי את התואר, התחלתי תואר שני אבל הפסקתי, ניסיתי לעבוד בהוראה וזה היה כישלון מוחלט, בסוף שמעתי לעצת אבי ולקחתי קורס בתכנות. אני לא מת על זה, כן?"
לעומתו, גידי מנדלסון הוא טיפוס יצרי, סוער ורוחני, שתמיד נכון לזנק להרפתקה הבאה ולהשקיע בה את כל כולו. הוא לומד את מסכת יבמות בעיון, מוצא את עצמו בסיני, בהודו, על גבעה סחופת רוחות בלב השומרון, ובכל מקום הוא איש אחר, שוחה מתמיד נגד הזרם, מחפש משמעות. את אחריתו, שדרכה נקשר לחייו יואש בפעם האחרונה, לא נגלה כדי לא לעשות ספוילר.
ספר טוב צריך להציב אפשרויות מנוגדות זו מול זו, אבל כאן מצאתי דיכוטומיה מוקצנת של שתי אפשרויות העומדות בפני נער דתי בשנות התשעים – או שתהיה נבעך מיואש שהולך בתלם ותהפוך לבורגני ותסבול כל ימי חייך, או שתלך עם האמת הסוערת שלך עד הסוף ונראה מה יקרה. מי שלא מכיר את המגזר עלול לחשוב שככה נראית הציונות הדתית, או לפחות נראתה אז. אלא שבין הקטבים הללו, כל אחד אומלל בדרכו שלו, ישנם המוני דתיים שדווקא עברו את משוכת הניינטיז בשלום. זה בסדר שפירר בחר שלא לספר את סיפורם, וכנראה שהוא גם יותר קשה לתיאור ספרותי, ובכל זאת היעדרם של מה שאורי אורבך ז"ל כינה "הדתיים הנורמליים" קצת צורם כאן. עם כישרון הכתיבה הבלתי ניתן להפרכה של פירר, אפשר לקוות שזה יקרה בספר הבא.
