את הדרמה שאנחנו עומדים בפניה ניתן היה למנוע. מי שיכלו להתנהג אחרת ובחרו דווקא לכופף את ידו של שר המשפטים ולא להגיע להסכמות הם שופטי בית המשפט העליון. החל מהרגע הראשון שבו כונסה הוועדה הציגו השופטים עמדה עקבית, נחרצת, ובלתי מתפשרת: השופט יצחק עמית חייב להיבחר לנשיא בהתאם לשיטת הסניוריטי. זה לא נתון לדיון, לא יתקיים על כך משא ומתן, וזה גם לא יקרה כחלק משום "דיל" או עסקה רחבה יותר. עמית ימונה בטוב או ברע, בין אם שר המשפטים יעשה זאת בטוב ובין אם תחת איום מרומז, גם אם לא מוצהר, של נקיטת סנקציות אישיות נגד השר.
השר לוין אמנם לא עשה לשופטי העליון חיים קלים, אך לכל אורך הדרך, מהרגע הראשון ועד לרגע שבו הדברים הללו נכתבים, היה פתוח למשא ומתן ולפשרות. ההתנגדות שהציג לבחירת השופט עמית לנשיא העליון לא הייתה בשום שלב בלתי מתפשרת. על אף הרטוריקה הקשה, לוין היה הצד הגמיש והנכון לוויתורים והסכמות בעימות הזה, בעוד שופטי העליון היו אלו שהתעקשו על גישת "הכל או כלום" מתוך התפיסה שלמעשה מגיע להם הכל.
לפרוטוקול חשוב לציין שהשופטים הציגו נימוק משפטי נגד ה"דיל" שהציע שר המשפטים יריב לוין, שכרך את בחירת עמית לנשיא עם בחירת שלושת השופטים החסרים בבית המשפט העליון. לטענתו של עמית, כחבר הוועדה לבחירת שופטים הוא יהיה צריך להצביע על בחירת שלושת שופטי העליון שייבחרו כחלק מההסכמה. אולם, אם בחירתם נועדה לסלול את הדרך לבחירה שלו לנשיא, משמעות הדבר היא שהוא נכנס לניגוד עניינים אישי בבחירה.
זה יכול היה להישמע נימוק משכנע, לו הנשיא המיועד עמית היה באמת כל כך רגיש לנושא ניגודי העניינים. דא עקא שכפי שחשפו בעבר העיתונאי קלמן ליבסקינד ואחרים, עמית רחוק מלהיות אות ומופת להקפדה בנושאים הללו. למען האמת – בדיוק להיפך. כזכור, בחודש אוגוסט 2023 חשף ליבסקינד בטורו כי עמית דן בשורת תיקים בהם היו אינטרסים כלכליים משמעותיים לחברות שבהן אחיו וגיסו מכהנים בתפקידים בכירים. וזאת על אף שעמית היה מודע היטב לניגוד העניינים והחברות המדוברות אף מופיעות ב'רשימת המניעויות' שלו. ובקיצור: ההיתלות בטענת ניגוד העניינים היא לא יותר מאשר בדיחה.
אז מה כן? מאחורי הסירוב העיקש של השופט עמית וחבריו לעליון לכל פשרה שתסלול את הדרך לבחירת הנשיא בהסכמה עומדים יהירות וזלזול מצד אחד ווטו נבזי ומכוער מצד שני.
נתחיל ביהירות ובזלזול. על דבר אחד אין מחלוקת בין כל מי שמכירים את השופט יצחק עמית ואת התנהלותו כשופט בערכאות השונות ובמיוחד בבית המשפט העליון: מדובר בעילוי. משפטן מבריק מהסוג שכמעט לא פוגשים כמוהו. חד תפיסה, בקי בכל ענפי המשפט בקיאות מדהימה, מהיר, יעיל וחרוץ. יכולותיו המדהימות של עמית כשופט היו שם דבר עוד מהתקופה בה כיהן כשופט צעיר יחסית בבתי משפט השלום בעכו וחיפה, ולאורך השנים רק הלכו והשתכללו. אולם, וגם על כך דומה שאין חולק למרבה הצער, כגודל הכישרון גם גודל האגו של השופט הבולט. מי שמגיע לאולמו של עמית לא יכול שלא לחוש ביהירות הזו. עמית משדר באופן עקבי תחושה של עליונות שיפוטית שאיננה מותירה מקום לכבוד לגורמים אחרים. גם כאשר הוא נוהג בנימוס בצדדים המתדיינים לפניו, היהירות בהתנהלותו בולטת מאוד.
סגנון ההתנהלות הזה הפך גם לקו המוביל בהתנהלותו של בית המשפט העליון אל מול המערכת הפוליטית. בית המשפט התאהב ביכולת להוציא לשר המשפטים צווים, ובכך פטר את עצמו מהצורך להידבר הידברות כנה ולהגיע לפשרות עם הפוליטיקאים. רוח עמית הפכה לקו המוביל בבית המשפט, ומכאן ועד לרמיזות על האפשרות של שימוש בכלי אכיפה נגד השר, שנשמעו במהלך הדיון האחרון בבג"ץ בנושא הדרך כבר הייתה קצרה. יהירותם של השופטים והזלזול בשר המשפטים מונעים מהם לראות את המחיר הגדול שמשלמת מדינת ישראל על הקרע בין הצדדים שהופך למוחשי מאי פעם ועלול להיות בקרוב בלתי ניתן לאיחוי. אי אפשר הרי לצפות משר המשפטים לעבוד בשיתוף פעולה פורה עם מי שביד השנייה מוציא לו צווים בכוחנות, וכופה עליו לפעול בניגוד לרצונו. התוצאה של ההתנהלות הזו היא אגב פגיעה בראש ובראשונה במערכת המשפט עצמה. המערכת זקוקה הרי לשר המשפטים בשורה ארוכה של נקודות ממשק, ולא יכולה באמת להוציא לשר צו על כל חתימה שלה היא זקוקה. התוצאה היא פגיעה בראש ובראשונה במערכת המשפט, אך לא פחות מכך בציבור הישראלי כולו שיסבול מתוצאות הקרע.
אך היהירות היא לא כל הסיפור. חוסר היכולת להגיע לפשרה נובע גם מהווטו הנבזי שהטילו שופטי בית המשפט העליון על שני המועמדים המועדפים על שר המשפטים יריב לוין למינוי לשופטים בבית המשפט העליון: ד"ר אביעד בקשי וד"ר רפי ביטון. שופטי העליון החליטו שמינוי אפילו של אחד מבין השניים, הנחשבים לדמויות הבולטות הפועלות כיום בשדה המשפט בימין, לא יעבור אותם. לצורך תירוצו של הווטו הזה הועלו טענות מן הגורן ומן היקב. נטענו טענות לגבי אופיים, לגבי ניסיונם האקדמי ואפילו בנוגע לרמתם המשפטית, אך האמת הפשוטה היא שבעליון פשוט חוששים. בבית המשפט לא מעוניינים במשפטנים שיאתגרו בבוטות את ההגמוניה השמאלית בבית המשפט, ומוכנים להשלים רק עם מינוי של מועמדים בעלי מזג שמרני רך. כאלו שיציגו אולי עמדה שונה, אך לא יובילו אופוזיציה בלתי מתפשרת לקו השולט בעליון. בכדי להצדיק את הווטו הזה מתנהל נגד השניים קמפיין השחרה מכוער, שלמרבה הצער תוצאותיו כבר ניכרות בשטח. כל עוד ימשיכו השופטים בווטו הנבזי, ולא יהיו מוכנים ללכת לקראת השר לפחות במינוי אחד מתוך השלושה, לא יהיה מוצא מהמשבר. השופטים לא רוצים להגיע לפשרה עם לוין, הם מעוניינים שהוא יניף דגל לבן, וממילא כל האחריות לקרע בין הרשות השופטת לממשלה ולקואליציה שיהפוך כעת למוחלט, מוטלת על כתפיהם.
