אחת לכמה זמן, בדרך כלל בשעת לילה מאוחרת, אני פותח את "שירי זלדה" וקורא בו שיר או שניים. כמו בספר קודש אני קורא בו, לאט־לאט, בשימת לב ובהקשבה פנימית. ולמרבה הפלא – אף שסיימתי לקרוא אותו כבר כמה פעמים מכריכה לכריכה – אני תמיד מגלה בו משהו חדש, שורה מטלטלת. מבט מקורי או איזה דימוי גאוני. את העותק הראשון של שירי זלדה קניתי לפני שנים באיזה יריד ספרי יד שנייה במושבה הגרמנית בירושלים, בעמוד הראשון שלו הייתה חותמת דהויה כזו של ספריית קיבוץ שדות-ים. בישיבה, העותק ההוא שגם ככה היה בלוי, הלך והתפורר ונקרע עד שנעלם. תקופה קצרה אחר כך, רגע לפני שהתחתן, חבר שלי אליהו מסר לי כמה ארגזי ספרים משומשים כי הוא לא ממש ידע איך לתווך לאשתו העתידית את תחביבי הקריאה שלו בספרי "חול". ושם, בארגזים של אליהו, מצאתי למרבה השמחה עותק נוסף של שירי זלדה במצב יותר טוב, ששרד אצלי יפה עד הרגע ההוא לפני שנתיים שבו השאלתי אותו למישהו שלא החזיר עד היום. אז קניתי לי עוד עותק. יד ראשונה, חדש ונוצץ.
האמנתי בכל מאודי ששינויים גדולים קורים בעקבות מקרים קטנים או בעקבות אנשים בודדים שקוראים תיגר על המציאות הלא מתוקנת. אבל אז באה המלחמה ומחקה בתוכי את התקווה הזו
וככה, ערב אחד בשבוע שעבר, אחרי הדלקת נרות חנוכה, הכנתי תה נענע ושקעתי בספה האדומה שלנו עם שירי זלדה. הפעם התחלתי משום מה לדפדף מהסוף ונפלתי על איזה שיר שתפס אותי בקריאה הראשונה, אז קראתי אותו פעם ועוד פעם עד שלבסוף הרגשתי שנדמה לי שאני מבין מה כל כך מרעיש אותי בו. השיר – מתוך ספרה האחרון של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" – נקרא "הפוגה" ונפתח במוטו המוזר הבא: למחבל שהציל שבוי ישראלי מידי המחבלים כאשר רצו לעשות בו שפטים.
תְּנוּעַת יָד מְבַטֶּלֶת / אֶת הַהֲזָיוֹת עַל עִנּוּיִים, / תְּנוּעַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מִזְּאֵבֵי הַהִתְאַבְּדות — / נַעַר שׁוֹקֵק / שֶׁבָּחַל פִּתְאֹם בַּשִֹּנְאָה / כִּי נַפְשׁוֹ גִלְּתָה לוֹ / הַשִֹּנְאָה מְשַקֶּרֶת / הַשִֹּנְאָה מְשַקֶּרֶת / הַשִֹּנְאָה מְשַקֶּרֶת — / וְכֹחַ דִמְיוֹנוֹ פָּרַץ / אֶל שְבִיל חָדָשׁ / עִם קוֹלוֹת הַיַּלְדוּת וְהַמּוֹפְתִים. / כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ בּוֹ הַטּוֹב הַהִיּוּלִי / הִצִּיל אֶת הַשָּׁבוּי / כַּאֲשֶׁר יָצָא נָהָר מֵעֵדֶן פְּנִימִיּוּתוֹ / נָתַן לוֹ מַיִם / לְחַיּוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר. / אַט אַט נָסוֹגָה לְאָחוֹר / מִפְלֶצֶת הַנְּקָמָה / וְנִגְלוּ עוֹלָמוֹת רַעֲנַנִּים שֶׁל תִּקְוָה / וְשִׂמְחַת מַעְיָנוֹת נִכְבְּדֵי־מַיִם / אוֹיָה! / שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ: / אֵין זוֹ כָּל הַאֱמֶת / זוֹ הֲפוּגָה / בְּאִי יָרֹק / הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם / וּלְכָל מוֹצָא / בָּאִי הַזֶּה בְּאַחַת הַמְּעָרוֹת / פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם.
הרבה מאוד דברים השתנו בעולם מאז הבוקר ההוא של שמחת תורה תשפ"ד. ברמה המנטלית, החברתית, הלאומית, הישראלית, היהודית. עם זאת, אני משוכנע שמעבר לכל הדברים הגדולים שהשתנו, מעבר לשיח הציבורי המדמם והדואב, כל אחד ואחת מרגישים גם באופן פרטי איזשהו שינוי אישי. רק על עצמי לספר ידעתי, ואחד הדברים הכי מהותיים שהשתנו אצלי מאז 7.10 הוא אובדן האמונה והתקווה שייחסתי למקרים קטנים ולסיפורים פרטיים. לפני שפרצה המלחמה, המבט שלי היה זהה מאוד למבט של זלדה בשיר, המבט שמתעקש להיאחז ברגעי הפוגה כאלה שקורים בשולי התודעה הכללית, מבט רומנטי שמתעקש ליחס חשיבות לאיים ירוקים של שלום, של תקווה, של טוב היולי. כזה הייתי, גם במישור האקטיביסטי. האמנתי בכל מאודי ששינויים גדולים קורים בעקבות מקרים קטנים או בעקבות אנשים בודדים שקוראים תיגר על המציאות הלא מתוקנת.
אבל אז באה המלחמה ומחקה בתוכי את התקווה הזו. הבנתי שבבת אחת יכול לבוא גל של רוע ואלימות ואכזריות ושפיכות דמים ולמחוק את כל התקוות. לבטל בבת אחת כל מחווה של עדינות ויופי. הבנתי שברגע שניתנת רשות למשחית להשחית, אין סיכוי לעמוד מנגד עם נר קטן כי החושך בולע את הכול. השיר של זלדה מתאר מקרה מאוד חריג, ולמרות זאת אני שלפני המלחמה היה יכול להזדהות איתו בקלות. אבל לדאבון הלב, כיום, אפילו שעבר זמן, אני לא מצליח למצוא בתוכי את קרש ההצלה הזה. יכול להיות שאיבדתי אמון בסיכוי לשלום, יכול להיות שממדי האכזריות של האויב המר שלנו לא השאירו אצלי גרם של תקווה, ובצדק. ועם זאת, ולמרות זאת, בתוך תוכי אני לא רוצה לאבד את זה. אני יודע שיש קורטוב של טוב תמיד. שיש איזה חוט דק של תקווה. שהשנאה משקרת, שיכול להיות עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. האומנם?
