"יהודה הלוי! השם הקדוש הזה, המו מעי לו. רש"י ובעל הכוזרי המה הנאהבים והנעימים לי והיקרים והנכבדים בעיניי מכל חכמי ישראל אשר קמו אחרי חתימת התלמוד". כך פתח שד"ל את הקדמתו לקובץ "בתולת בת יהודה", הכולל את שירי החתונה ושירי העלייה לארץ ישראל של ריה"ל. שד"ל הגיש את הקובץ כשי ליהושע העשיל שור, מפעילי חכמת ישראל, ליום כלולותיו. קובץ זה הוא ציון דרך חשוב, בהיותו הקובץ המודפס הראשון שהוקדש לשירי הלוי, והוא הניע את העיסוק הרב של אנשי חכמת ישראל בריה"ל.
האהבה הגדולה לריה"ל לא החלה אצל שד"ל. היא ליוותה את המשורר הגדול מאז ראשית התגלותו בימי נעוריו, בראשית המאה ה־12, כמשורר מוכשר הזוכה לשבחים ולאימוץ בידי רבי משה אבן עזרא, שנחשב לראש המשוררים ולפוסק האחרון בענייני שירה ופואטיקה. כך הוצג הלוי במכתב שנמצא בגניזה, שנשלח מאת יוסף אבן אללוכתוש אל הסוחר חלפון שעמד לפגוש את הלוי באלכסנדריה וללוותו עד שיפליג לארץ ישראל: "והנה עשה ה' יתעלה טובה עמך… ושלח אליך את מכלֹל ארצנו ומשמעותה, את מעוזנו ומנהיגנו, החכם המפואר ביותר החסיד שאין דוגמתו, השלם ביותר, רבי יהודה בן אללוי ש"צ". תחושות הערצה אלו מלוות את דמותו המופלאה ואת שירתו מאז ועד היום, ולא ייפלא כי שיריו נלקטו והועתקו כבר בימי חייו.
השמר לך פן תעזוב את הלוי
הפרסום הראשון של שירי ריה"ל בדפוס בא לעולם בזכות כתב יד שנרכש בתוניס בשנת 1839, בהעתקת ישועה הלוי, בכתב נאה וברור. מתוך דיואן (אסופת שירים) זה פרסם שד"ל עוד מקבץ נאה של שמונים ושישה שירים, תחת הכותרת "דיואן ר' יהודה הלוי זצ"ל", בהוצאת חברת מקיצי נרדמים, חברה הקיימת עד היום ומוקדשת להוצאה לאור של כתבי יד. לימים פנתה חברת מקיצי נרדמים לחיים ברודי, והטילה עליו להשלים את המלאכה ולהוציא לאור את הדיואן כולו.
במשך למעלה ממאה שנה הייתה מהדורת ברודי המקור היחיד לשירת החול של הלוי. מתרנ"ד עד תשפ"ד, לא היה מי שייטול על עצמו את המשימה להעמיד מהדורה מעודכנת לשירת החול של ריה"ל. בשנת תשל"א אף הוציא לאור אברהם מאיר הברמן תצלום של מהדורת ברודי לצורך הלומדים והחוקרים. סמוך להופעתה של מהדורת צילום זו נתבשרו החוקרים על המהפכה הגדולה העתידה להתרחש, גילוי גניזת קהיר, שבין שאר תגליותיה הציפה את עולם המחקר גם בתעודות ובמסמכים חדשים הנוגעים למסכת חייו של הלוי, מהם ארבעה מכתבים בכתב ידו ממש, תוך פירוט חידושים מרעישים לגבי שהותו במצרים ועלייתו לארץ ישראל. עוד התגלו עשרות קטעי גניזה של העתקות שירי ריה"ל ובהם עשרות רבות של שירים לא מוכרים. ואולם אוסף גדול וחשוב, אוסף פירקוביץ', שהתבסס בעיקר על גניזת "דַאר שמחה" שנמצאה בית הכנסת הקראי העתיק בקהיר, נשתמר בספרייה הרוסית הלאומית בפטרבורג והמתין עוד שנים רבות מאחורי מסך הברזל.
הגניזה הקראית, כמו סידור התפילה הקראי, כללה משירי הלוי, ולמרבה ההפתעה גם שרידי כתבי יד של דיואנים עתיקים של שירתו. ניכרת בהם אהבה מיוחדת של העדה הקראית ליהודה הלוי, והכלה מצד ריה"ל לעדה זו. השלטון הסובייטי מנע כל גישה לאוצר הזה. יהודי חכם, אריה לייב וילסקר, שהיה הספרן של כתבי היד העבריים, השכיל לטפטף מדי פעם מאוצרות אלה דרך מאמרים מפוקחי המשטר ב"סובייטיש היימלנד" היידי, ובהתכתבויות עם חוקרים בארץ, תוך שימוש בהצפנות נוסח עולם הריגול. מתוכן השכיל פרופ' עזרא פליישר לפרסם את הנלמד מהם. ואולם החוב הגדול של עם ישראל לבחיר משורריו נותר בעינו.
והנה הגיעה עת רצון בשנת 1990, ראשית ימי ההפשרה בברית המועצות, כאשר פרופ' יוסף יהלום הגיע ללנינגרד וזכה למה שלא זכו חוקרים לפניו, סיפור של כמעט נס. ובלשונו: "כאשר מסך הברזל אך החל להתרומם מעט, ערכתי מסע מחקר אל הספרייה הרוסית הלאומית בפטרבורג במטרה לגלות שם שרידי הדיואנים של שירי הלוי. לנגד עינַי עמד הציווי 'הִשמר לך פן תעזֹב את הלוי כל ימיך' (דברים יב, יט). בהמשך לביקור אף זכיתי למתנה הנדירה של תצלומים. לידי הגיעו תצלומים של למעלה מ־40 כתבי היד שגיליתי במקום. כתב יד אחד כלל לפעמים עשרות דפים, והמספר הכולל של הדפים הגיע למאות רבות. כך שינסתי מותניים וניגשתי אל מלאכת המיון והסידור".
בין קודש לחול
מלאכה נכבדה זו כללה כתבי יד מלאים וחלקיים, שרידי דיואנים וקטעי גניזה. כנוסח יסוד נבחר "דיואן מחנה יהודה" מאת חייא אלדאודי, בן זמנו של ריה"ל, שכל המעתיקים ראו בו ראש וראשון. מה שלא נמצא בנוסח היסוד הושלם ממקורות מהימנים אחרים. עיקר המלאכה הייתה לסמן כל חילוף נוסח על פי כל כתבי היד (מעל שלושים), כולל הכתובות הערביות בראשי השירים, לתרגם תרגום מדויק כתובות אלה, וכמובן להציע ביאור לכל שיר.
אין פלא אפוא שמלאכת הכנת הדיואן דרשה הקמת מפעל שלם, הוא "מפעל יהודה הלוי" בראשותו של יהלום, שנועד להוציא לאור מהדורה מדעית של שירי יהודה הלוי, המבוססת על כל המקורות. ואכן, לאחרונה זיכה אותנו המהדיר ב"דיואן המקורי" של שירי החול לרבי יהודה הלוי.
נדגים משהו מן הברכה הצפונה במהדורה שלפנינו, דרך השיר המזוהה ביותר עם רבי יהודה הלוי – "ציון הלא תשאלי":
צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ
השיר מובא על פי דיואן חייא, וסביבו כתבי היד המציעים חילופי נוסח וארבעה־עשר קטעי גניזה. כולם מוצאים את ביטויָם במדור חילופי הנוסח.
הכתובת בערבית יהודית בנוסח היסוד תורגמה על ידי המהדיר: "ולו בתיאור מעלת ארץ ישראל וסגולותיה". במקביל מציגים חילופי הנוסח עוד שתי כתובות: כותרת כתב־יד ת (אחד מכתבי היד הקראיים) היא: "ואמר על ההשתוקקות אליה"; נ (כ"י שוקן): "ולו רצון אלהים עליו, על ההשתוקקות לבית אלהים ישתבח ויתפאר". שלוש הכתובות הללו מלמדות כי מדובר בשיר געגועים אישי, שנכתב לצרכים לא ליטורגיים. והנה כותרות משני קטעי גניזה מגדירות את השיר האישי כקינה לאומית: "קינה אחרת ליהודה ז"ל", ו"גירהא (אחרת) ליהודה הלוי לתשעה באב".
לשני הבתים הראשונים אין חילופי נוסח כלל. אך מכאן ואילך נרשם כל חילוף נוסח העולה מן המקורות בצורה מסודרת וברורה, והקורא יכול לבחור את קריאתו ואת פרשנותו. לפנינו אפוא מהדורת מופת, תיקון של חוסר בן 130 שנה.
מתחת כל המנגנון הזה מגיע הביאור. דרכו של יהלום כאן אינה על פי המקובל במהדורות השירה והפיוט, כולל מהדורותיו שלו עצמו. הביאור הוא מעין סיכום לנאמר בכל שורה, והמקורות מצוינים תוך כדי הביאור. זה ניסוי מעניין הדורש תעוזה רבה, וכנראה מבקש להנגיש את שירת ריה"ל לציבור. דרך זו יש בה אולי כדי לפתור את בעיית התחביר המורכב של שירת ספרד. האם הניסוי יצליח? ימים יגידו.
נקודה נוספת הראויה לתשומת לב היא ההכרעה לראות את המהדורה כדיואן "שירי החול". המהדיר תוהה אם כותרת זו מתאימה לספר ה"כולל בין השירים החד־חרוזיים 56 שירי דבקות קצרים, שירי תהילות אמוניים". שאלה זו, נדמה, חלה גם על שירי הים ושירי ציון של הלוי. יהלום מקדיש דיון מעניין לבעיה בסעיף "בין קודש לחול", ועם כל זה הוא מכריע: "ואף על פי כן נתייחס לכרך הראשון ככרך שירי החול".
קינות ציוניות
בצד הדיון המפורט בדיואנים, המבוא לספר מאיר נקודות ציון מעניינות בחיי הלוי, הן בראשית דרכו והן בשהייתו במצרים, ובעיון בשירתו. המבוא מסתיים ב"ציון הלא תשאלי", שיר געגועים ואהבה אישי שהפך כאמור לקינה מרכזית לתשעה באב ברוב קהילות ישראל. לראשונה התקבל לסדר הקינות האשכנזי, ובעקבותיו נוצרה תת־סוגה של קבוצת קינות הקרויות "ציוניות", המחקות את החריזה והמשקל, ובמידה רבה גם את התוכן, של שירו של הלוי. המחקר המקיף ביותר על פיוטים אלה הוא מחקרו של בנימין בר־תקוה, "פיוטי הציונים" (בספרו "סוגות וסוגיות בפיוט הפרובנסלי והקטלוני"), שבו הוא מונה 32 "ציוניות" מכל המנהגים. חבל שמחקר זה הוחמץ; יש בו כדי לתרום ולהרחיב את מעגל ההולכים בעקבות "ציון הלא תשאלי".
יהלום עוקב אחר רישומו של השיר הגדול הזה מאז "שלשלת הקבלה" במאה הט"ז ועד אורי צבי גרינברג. בחרוז החוזר "_יִךְ" הוא שומע את הצליל של "איכה". אוסיף כי החרוז מהדהד את תהילים קכב: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ", "יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ", "שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ". החרוז הזה מתחבר לירושלים גם בפיוט סליחה:
יְרוּשָׁלַיִם, לְמוֹגַיִךְ / הַשְׁקִי אֶת כּוֹס מְרוֹרַיִךְ,
בָּאָה עֵת תַּעֲנוּגַיִךְ / וְשָׁב הַצְּבִי אֶל חֲדָרַיִךְ,
שִׁמְעִי מֵהֲמוֹן חוֹגְגַיִךְ / שָׁלוֹם מִכָּל עֲבָרַיִךְ:
חַגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ, / שַׁלְּמִי נְדָרַיִךְ!
זו הפתיחה, ובהמשך מופיעים החרוזים: עֲפָרַיִךְ, שְעָרַיִךְ, נְעוּרַיִךְ, אֲסִירַיִךְ. משני השירים למדנו כי הם מחוברים יחדיו למזמור קכב.
לא ניפרד מ"ציון הלא תשאלי״ בלי להצביע על עוד אישיות מרכזית שהשיר הניע את חייה. פרופ' חיים שירמן, המורה הגדול של כל חוקרי שירת ימי הביניים, סיפר בריאיון ל"דבר" ב־1995 כיצד הגיע לחקר שירת ספרד: "אפשר לאמר כי שיר אחד עורר בי לראשונה את הרצון לחדור לשירה זו, שירו הידוע של ר' יהודה הלוי, והלא תנחש… – 'ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך'. לאחר שקראתיו ושיננתיו, החילותי לתרגמו לרוסית. לימים למדתי כי שיר זה תורגם ללמעלה משישים שפות, ורבים אחרים שרו כמתכונתו…". נמצא ששיר זה משפיע על חקר השירה והפיוט עד ימינו אלה, כולל הספר שלפנינו. פרופ' יהלום ראוי להערכה רבה על מפעל יקר שזיכה בו את הרבים.
פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית
