מבקרי שירה הם כמו אסטרונומים: הם צופים בתנועתן של גלקסיות מיליארדי שנים לאחר שאור הכוכבים שבקע מהן מגיע אל כדור הארץ. כך גם בספרי שירה, שלרוב הם מאמץ של כמה שנות עבודה וכתיבה – ופעמים רבות לאחר צאתם הנפש כבר נמצאת במקום אחר. אך כמו תנועת הכוכבים, בכוחם להאיר את השעות החשוכות וללמד אותנו רבות על חיינו.
כתיבה על שירה היא מעשה של הכרת תודה על עבודתו של משורר, על מסירות הנפש, על המתנה שהוא מעניק לקוראים בעצם הגאולה שבביטוי. והיא גם מעשה של בחינה עמוקה של הֶקשר ואיכות תרבותיים, ביחס לשפה, לספרות העברית, למשורר עצמו ולמכלול עבודתו. כתיבת ביקורת, יותר מכתיבת השירה, היא מעשה בודד של אחריות תרבותית, שלא פחות משהיא מ של שמירת סף היא מעשה של פתיחת שער. בעבורי, היא הייתה גם מעשה של תשלום חוב לתרבות העברית היקרה לי.
במשך שנים היו כל ספרי השירה שכתבתי עליהם מונחים על מדפים ליד מיטתי. רציתי שהכתיבה עליהם תלווה אותי באופן שיגרום לי לישון ולקום במצפון נקי. על פי הספרייה הלאומית, מדי שנה רואים אור בישראל כ־430 ספרי שירה בעברית. כולם פיסות נפש מחייו של מישהו. כקוראת, התייחסתי אליהם בחרדת קודש; כמבקרת, קראתי את רובם המוחלט, בשמחה וגם בעייפות. כתבתי בעין טובה, מתוך אמונה שבביקורת, כמו בחיים, עצם הפניית המבט היא מעשה של חסד. בעבודתי העדפתי את האזמל על הגרזן – כתיבה בעדינות, שמעדיפה את הדק על הקולני והתוקפני, כמו בטעמי בשירה. זהו אולי המעשה הקשה ביותר בנוף ביקורת השירה הישראלית: הבחירה לכתוב בעדינות, בקול שגם כאשר הוא מותח ביקורת, לעולם אינו מתכבד בקלון חברו.
השירה העברית היא תופעה שאין לה אח ורע תרבותיים, בכך שהיא הקדימה את המהלך הציוני ובמידה מסוימת חוללה אותו. היקפו הצר של הטור הזה לא איפשר לי לפרוש יריעה רחבה יותר של מהלכים תרבותיים המתחוללים היום, ואני מצרה על כך. משוררים קוראים וכותבים את הרוח הרבה לפני שהיא נושבת, וככאלה הם מבשרים ומניעים מהלכים תרבותיים. תפקידו של המבקר הוא להפנות מבט אל שדה ראייה הרחב לעיתים מזה של המשורר; כשהיא במיטבה, הביקורת מאפשרת למשורר לגלות פנים חדשות בעבודתו שלו.
שדה העיתונות בכלל והמוספים הספרותיים בפרט הם מוקד כוח גברי מובהק, שגם כשהוא פועל בהגינות אינו פועל בשוויון. במשך למעלה מעשור הייתי, ועודני, האישה היחידה שכותבת על שירה באופן קבוע בכל מוספי התרבות בארץ. זוהי קריאה לנשים ברוח קריאתו של אורי אורבך המנוח: הטובות לביקורת. נשים – ואתן חכמות יותר משהנכן או סביבתכן יעזו להודות בכך – הבענה את דעתכן על הספר האחרון שקראתן. שדה הביקורת אינו קל, אך הוא חיוני לתנועה תרבותית הגונה, והמחיר האישי שמשלמים על הבעת דעה קטן מהמחיר התרבותי שאנו משלמים כחברה על שתיקה ועל היעדר נקודת המבט של מנעד תרבותי שלם. מתוך כך, הפרידה מהטור היא מעשה של אמון עמוק בבאה אחרי, וכמילותיו של אצ״ג המנוח (משורר שזכה לעוולות ביקורתיות רבות), ״שָׁלוֹם לַבָּא אַחֲרַי וּנְשִׁיקוֹת פִּי״.
מערכת מוסף שבת מודה לבכל סרלואי על שנים של כתיבה מקצועית ומסורה של הטור "אומרת שירה", ומקדמת בברכת הצלחה את רעות גזבר שתחליף אותה.
