של אסקילדסן: אמן הסיפור הקצר הנורווגי כותב על הבדידות האנושית

הסופר שֵל אַסְקילדסן הוא אחד הגילויים המרגשים של הוצאות הספרים העצמאיות והקטנות בישראל. שני ספריו הקודמים של הסופר הנורווגי ראו אור בהוצאות זיקית וסמטאות ("רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", 2011; ו"נוף גדול ושומם", 2014). כעת ראה אור בעברית קובץ הסיפורים "מעכשיו אלווה אותך עד הבית".

בדומה לעוד סופרים במערב ובניגוד לאי־אלו תמות ספרותיות תרבותיות, אסקילדסן (2021-1929) כתב בעיקר סיפורים קצרים – חלקם קצרים יותר, חלקם פחות – לצד רומנים ושירה. הוא חלק מהרנסנס התרגומי של הספרות הנורווגית, שאגב איננו מקרי, אלא נתמך על ידי מוסדות המדינה.

האסופה הזו מקבצת סיפורים שכתב מ־1953 ועד 2015. גם בהם, כמו בספריו הקודמים, העיסוק העיקרי הוא בבדידות האנושית, שבחלק ניכר מן המקרים היא נטולת פתרון, וכן לקשרים השבריריים והאשלייתיים בין אנשים.

גם בקובץ זה יש לא מעט תיאורי הזדקנות מכמירי לב, לצד רגעים המעניקים תחושה שהקורא עצמו הוא הזקנה במסדרון, ולבית החולים הזה אין קירות, גבולותיו פרוצים, והוא מתרחש בכל בקתה. וכמעט בכל בקתה כזאת ישנם גברים חסרי תבונה ורגישות במקרה הטוב. כשמגיע רגע שבו אינם יכולים לשאת את הקיום, כחסרי יכולת ביטוי מינימלית הם פונים לאלימות. זו שפה שהם מבינים. כשרגע הבנה כזה נדלק בקרב הנשים, ברוב המקרים אין להן אלא להסתגר, לברוח או לקמול.

לא פעם מתרחשות בסיפורים דרמות גדולות, אך התחושה היא כי ככל שהדרמה גדולה יותר, הדמות המרכזית (או המספר עצמו) מנסה להקטין אותה ככל האפשר, כדי להישאר רחוק ומנוכר. ואולי כדי להצביע על כך שאירוע, דרמטי ככל שיהיה, הוא רק סימפטום לבנאלי וליומיומי שהוא האירוע האמיתי.

דוגמה לכך היא הסיפור "אינגריד לנגבקה". אינגריד צופה בבעלה זועק מכאב וייאוש לבדו ביער. "נדמה שהוא פשוט מטלטל את גופו הגדול לתנוחת עמידה, מותח את זרועותיו מעל ראשו — וצועק". מראה בעלה המתייסר גורם לה לחוש שיתוק לשבריר שנייה, אבל מיד לאחריו היא ממהרת הביתה, ולא מזכירה באוזני איש את מה שראתה.

להגיד במילים מועטות

יש משהו מאוד נורווגי־לוקאלי בעולמות הקצרים והמוגבלים שאסקילדסן משרטט. אותה עגמימות תמידית, אותם נופים קודרים ולעיתים קשים להתנהלות אנושית, שדומה כי הם מנותקים מציוויליזציה. "הייתה שעת שפל, החול היה קשה. הם פסעו בעיקולי החוף. שורש עץ שנסחף ליבשה, קבור למחצה, בקבוק ריק, מדוזה מתה שמישהו חורר במקל, ריח של אצות ואדמת יער". מנגד, הוא כמו מדגיש כל העת כי כל התרחשות – תהא במקום הכי שכוח־אל, שבו ויקינגים נמסים מקור או אוכלים סלמונים נאים – חורגת מגבולות תרבותיים וגיאוגרפיים. המיקום שלה בזמן ובמקום הוא שרירותי. כי אלו אותן דילמות קיומיות: המשפחה כסוג של כלא ללא סורגים, הייאוש המטפטף מכל עבר, הסטגנציה הכלכלית־נפשית, המצב האקסיומטי של חוסר הגשמה וחוסר מודעות לאפשרות של הגשמה.

ממד דומיננטי נוסף אצל אסקילדסן הוא העמימות. בסרטון של מאסטר קלאס שמופץ ברשת אומר סלמן רושדי: "תהיו עמומים, העיקר שתהיו מעניינים". הכוונה היא כמובן לפערים במידע, לשבירת ציפיות, לתיאורים חלקיים. לכאורה זו הזמנה לקוראים לעסוק באופן פעיל בטקסט, לחבר משמעויות ומניעים, להפעיל את הדמיון. במקרים מסוימים העמימות הופכת לכלי נרטיבי רב עוצמה, המאפשר לקוראים להקרין את החוויות והרגשות שלהם על הדמויות, ולהשלים את ההתרחשות לפי עולם הערכים שלהם. עם זאת, חשוב לזכור, לעמימות יש שני צדדים.

מאפיין נוסף מובהק של כתיבתו של אסקילדסן הוא האיפוק הרגשי שדמויותיו מפגינות עד שהן מתפוצצות, עולות על גדותיהן או נובלות בחושך), אבל מדובר גם באיפוק פואטי. לעיתים נראה כי כל מילה היא מכוונת, כמעט כאילו כתב שירה, ודומה כי  היא תורמת לאווירה של עוצמה שקטה. ויחד עם הנוף הקודר והלא ממופה, נוצרת תחושת אי נוחות תמידית על גבול האימה.

עם זאת, לא פעם יש תחושה של כתיבה מחמירה מדי, מנוכרת. כתיבה ששותקת מדי, משמיטה מדי, פחות "מעניינת" ויותר עמומה או סתומה. ההומור, שאמור לאזן מעט את העגמימות, הוא הומור יבשושי, צייקני, שלא באמת מוסיף שכבת צבע דקה ומחויכת. הסופר עצמו, אגב, התנגד להגדרת יצירתו כ"מינימליסטית", וטען: "זאת בדיוק המטרה שלי בספרות שלי. שיהיה כתוב מה שצריך, לא יותר ולא פחות". כך מנסחת זאת גם הדמות בסיפור "שום דבר אינו לחינם": "להגיד משהו במילים מועטות". אבל לפעמים המעט הוא מעט מדי.

ללא עדינות ואינטימיות

כפי שניכר לא פעם בקובצי סיפורים שנכתבו ונאספו לאורך עשרות שנים, גם הקובץ שלפנינו לוקה באותו מאפיין: לעיתים נדמה כאילו עורך נמרץ אסף את כל הקבצים שהסופר השאיר בענן והגיש אותם כמות שהם. לכל היותר אולי סידר אותם כרונולוגית. מה שמעלה כמובן את השאלה מה הופך מקבץ סיפורים קצרים לכאלה היכולים לדור בכפיפה אחת. מהי המחשבה העריכתית הדומיננטית שמכוננת אסופה וגורמת להשאיר חלק בחוץ, כדי לא לפגום באיזשהו קו או קונספציה, שלפעמים היא מובנת לעורך בלבד.

בין סיפורי הקובץ יש ללא ספק פערי רמה. הסיפור "הטייס", למשל, יכול להיכנס לכל תוכנית לימודים לבגרות. הוא מהודק, רב־משמעי ומפתיע; יש בו משהו כמעט סאלינג'רי. גם "סעודת אבלים" עשוי ללא רבב. מנגד, הסיפורים המוקדמים יותר, אלו שנכתבו בשנות החמישים והשישים, גורמים לתחושה שאסקלידסן עדיין לא החליט אז איזה סופר של סיפורים קצרים הוא רוצה להיות, אלא ניסה לבדוק איזה סופר הוא יכול להיות.

בסיפורים אלה, דווקא דמויות שעל פניו נראות מסוגרות, מנוכרות, ממעטות במילים – פוצחות לפתע בדיאלוגים מוחצנים עד גבול הפארודי, כאילו הן באירוע משפחתי בסיציליה. לעיתים אין בכלל סאבטקסט. לפעמים גוף ראשון מתערבב בגוף שני במין מחווה פוקנרית תלושה מעט, או שההתרחשות עצמה תמוהה, עמומה מדי. בסיפור "הפריצה", למשל, או שלדמות הראשית אין מספיק תאי חמצן פעילים במוח – משום מה ריב עם בת זוגו גורם לו להחליט לפרוץ לבית ולגנוב, בלי שום תוכנית כלשהי – או שהסיפור היה אמור להיות קומדיה.

כאמור, הספר מכיל סיפורים לא רעים ולא מעט רגעים טובים, אבל אין בו האפקט החזק שמרגישים למשל אחרי "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל". הניכור המצטבר העולה מהסיפורים, חוסר היכולת של הדמויות לדבר, לבטא את עצמן, לחוות אינטימיות, להביע עדינות ולעיתים אפילו להרגיש משהו – גורם לכך שחוויית הקריאה לא משאירה חותם. לא רגשי, לא אסתטי, לא אינטלקטואלי, אלא בעיקר ערפל וחמיצות. זהו הצד השני של העמימות.