לזכרם: גבורתם של הלוחמים הלא-מאצ'ואים

עזריה התעקש להצטרף לפלוגה שלנו. פליט יחיד מהפלוגה הישנה ששירתה על טנק ה"שוט" העתיק. השוט יצא משירות, הפלוגה שוחררה ממילואים, ורק עזריה ביקש לעבור הסבה לנהג טנק מרכבה, כדי שיוכל לשרת עם הפלוגה הצעירה.רוב החיילים שלנו היו בני"שים. שום פקודה לא התקבלה בלי שאלות, ושום משימה לא התבצעה ללא דיון מקדים. אבל עזריה לא קלט את העניין. אם יש משימה לבצע – הוא תמיד ראשון, בלי שאלות. כשצריך להשאיר צוות שמירה לשבת, הוא מתנדב בלי דיונים על תורו של מי להישאר. כשרכב הסיור נתקע, עזריה מגיע ראשון עם ארגז כלים מהבית. כאילו לא קלט שג'יפ תקול הוא הזדמנות לנוח עד שיגיע חילוץ. כשכמעט כולנו השתחררנו ממילואים, עזריה המשיך להתנדב, כאילו לא הבין שדי, אפשר כבר לנוח.

רס״ב במיל' יחזקאל עזריה, בן 53, נהרג במשימת ההגנה על גבול הצפון בשבת לפני שנה, ד' בטבת תשפ"ד. כשקיבלתי את הבשורה על מותו חשבתי על אליפלט, גיבור שירו הידוע של נתן אלתרמן.

שלימזל יהודי טיפוסי

אלתרמן כתב את "אליפלט" עבור להקת גייסות השריון. סשה ארגוב הלחין ברגישות מופלאה, והביצוע הראשון הוקלט ב־1959 עם הסולנית תרצה אתר, בתו של אלתרמן. כדרכם של שירי הלל, "אליפלט" פותח בהזמנת החבורה להצטרף לשירה, בדומה למשה שמזמין את ישראל לשיר יחד איתו לאל שהוציא אותם ממצרים.

כמו אצל גיבורים אחרים, גם סיפורו של אליפלט מתחיל בילדות, שבה אמור להתגלות אופיו הייחודי. סיפור מפורסם מהתרבות הקלאסית מתאר את הרקולס התינוק שחונק שני נחשים שנשלחו כדי לפגוע בו, התנהלות המבשרת את הקריירה שלו בבגרותו כמחסל מפלצות סדרתי. במסורת היהודית מוכרים סיפורי חז"ל על ראשיתו של אברהם, מנפץ הפסילים, ועל משה התינוק שממלא את כל הבית באור, כהכנה לאור שיקרון מפניו כשירד מהר סיני.

אבל באופן מפתיע מתברר שגיבור השיר הנוכחי הוא לא־יוצלח, וכל השכנים והשכנות סבורים שלא יצא ממנו כלום. השם אליפלט מופיע במקרא כשמו של אחד מגיבורי דוד, וגם של אחד מהעולים עם עזרא. בשירו של יל"ג, "אשקא דריספק", אליפלט מסמל את כל מה שרע ביהדות הגלותית. בדור תש"ח, בין דודו לאורי, השם אליפלט מתבלט בזרותו. הוא אינו אחד מיפי הבלורית והתואר, והוא אינו מוקף בנות עד צוואר. הוא ביש־גדא, שלימזל יהודי טיפוסי. אין לו אופי ואין לו רצון או יכולת לעמוד על שלו.

למרות זאת, בתמונה הבאה אנחנו מופתעים לגלות שהביש־גדא הופך לגיבור במלחמת העצמאות. יחיד מכל אנשי הפלוגה הוא מעז לזחול לעמדה הקדמית כדי לחדש את מלאי התחמושת שלה, "בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי כֵיצַד, בְּלִי הֵיכָן וּבְלִי אֵיךְ וְלָמָּה". בתמונה השלישית התימהון מתגבר: גבריאל מלאך המלחמה, החובש קסדה המבליטה את מעמדו הקרבי, מבהיר לאליפלט ולנו שבמרום רווים ממנו נחת. ואם עד עכשיו לא היה ברור לנו שזה שיר מוזר, אלתרמן מצהיר על כך בפירוש: "זֶהוּ זֶמֶר פָּשׁוּט גַּם תָּמוּהַּ", שאין לו התחלה, אמצע וסוף, כראוי לכל סיפור רציני.

אליפלט הוא עולה חדש וגיבור. כולם בשיר מדברים – השכנים, החברים לפלוגה, המלאך – ורק הוא מחייך ושותק. בשל כך היו מי שראו בשיר הזה ביקורת על שליחת שרידי שואה, נצר אחרון למשפחותיהם, היישר מאוניית המעפילים לקרב, ובאופן רחב יותר על חיילי תש"ח התמימים שאיבדו את חייהם "מִבְּלִי דַּעַת מַדּוּעַ וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מָה זֶה וְאֵיךְ" (ראו מאמרו של אריאל הירשפלד, "חיוכו של אליפלט").

רוץ, עבדי דנינו

אלא שהבית האחרון של השיר איננו מאפשר לקרוא כך את דמותו של אליפלט. אליפלט זוכה להתגלות, כמו אברהם שהאל אומר לו "אַל תִּירָא", ועוד יותר כמו יעקב בבית אל: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ־לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא־לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח).

אלתרמן יוצר קישור מובהק לסיפור יעקב דרך השימוש במילים המודגשות, ובמיוחד המילה "מראשות", שמופיעה בתורה אך ורק בהקשר של סולם יעקב (היא מופיעה פעמים נוספות בנ"ך, אך זו ההופעה היחידה בחמשת החומשים).

עוד שתי דמויות מלבד אליפלט זכו להתגלות אצל אלתרמן: הילד אברם, והעולה דנינו. שניהם לא־צברים ולא־הירואיים. בשיר "על הילד אברם", האל מתגלה ליתום־השואה שפוחד לישון בבית, ואומר לו: "אל תירא, / אל תירא, אברם, / כי גדול ועצום אשימך". בשיר "ריצתו של העולה דנינו", דנינו הצולע מבקש לעלות לארץ ומתפלל לאל שיעזור לו, וזוכה לתשובה: "רוץ, רוץ, עבדי דנינו… רוץ כי לא תמעד. / אתך אני!". בשני השירים ההתגלות כרוכה בביקורת גלויה: במקרה של אברם על מי שמנסים למנוע את העלייה לארץ, ובמקרה של דנינו על שליחי הסוכנות שמבקשים להעלות רק אנשים הכשירים לעבודה. בשיר "אליפלט", לעומת זאת, קשה למצוא ביקורת גלויה.

בדומה לאברהם האב ואברם הילד, ליעקב ולדנינו, אליפלט זוכה להתגלות ולציווי "אל פחד". בשונה מהם הוא לא זוכה להתגלות האל, אלא לשליחו המלאך גבריאל. האיש היחיד שזכה בתנ"ך להתגלות של גבריאל הוא דניאל (ט, כא-כב). החיבור של הבית האחרון לסיפור דניאל מסייע לזהות את רבדי העומק של הבתים הקודמים. האש שנזכרת פעמיים בבית השני מתקשרת לאש הכבשן שאליה נכנסו חנניה, מישאל ועזריה. כמו במקרה שלהם, כך גם עם אליפלט: האש המצרפת חושפת לעין כול את האיכויות הכמוסות שלו. ואולי גם הבית הראשון מואר באורה של אותה אש: חנניה, מישאל ועזריה הם הילדים (דניאל א, ג-ה), שכמו הילד אליפלט, השכנים אינם מזדהים איתם ומוציאים את דיבתם (דניאל ג, ז).

אז מהו החוט שקושר בין הילד הנעבעך ללוחם הגיבור? ההתנהלות של אליפלט כילד חושפת את המניעים שלו בבגרות. אליפלט איננו מאצ'ו, הוא לא מתנהג כמצופה מזכר־אלפא שיודע לעמוד על שלו. נוכל להבין טוב יותר את דמותו אם נשווה אותה לאכילס, גיבור האיליאדה, שיר המלחמה הראשון של התרבות המערבית. גיבורי האיליאדה יוצאים למלחמה כדי לזכות בתהילה. הקרב מאפשר להם להבליט את התכונות החשובות ביותר בחברה שלהם: אומץ וכוח. אכילס הוא הגיבור מכולם, וכשגוזלים מידיו נערה שקיבל כשלל הוא זועם, זוכה לסיוע ממרום (זאוס במקרה הזה), ופוגע ברבים מחבריו בדרך לשיקום כבודו. יש גם סיפור מאוחר יותר, שמתאר את משיכתו הטבעית של אכילס הילד לכלי נשק.

השיר "אליפלט" הוא התרסה כלפי מי שמבקשים היגיון והסבר למוכנות לצאת למלחמה ולהקריב את הנפש. המעשה של אליפלט הוא ניגון ולא מניפסט: "אם נסביר לך מה זה יועיל…". אבל גם אם אין הסבר, יש מנגינה. ואת המנגינה שומע כל מי שרק מוכן להקשיב

אליפלט הפוך ממנו. מי שמוותר בילדותו – לא יוצא בבגרותו למלחמה כדי להפגין את גבורתו. בבית השני, די בידיעה האנונימית שיש צורך בסיוע כדי לגרום לאליפלט להרגיש – לא לחשוב! – שקיבל פקודה אישית. הוא יוצא למשימת אספקה ולא למשימת כיבוש או רכישה. הוא נלחם כדי לתת, לא כדי לקחת. בבית השלישי נשלח מלאך המלחמה לאשר את דרכו של הגיבור היהודי החדש.

השיר "אליפלט" הוא התרסה כלפי מי שמבקשים היגיון והסבר למוכנות לצאת למלחמה ולהקריב את הנפש. המעשה של אליפלט הוא ניגון ולא מניפסט: "אם נסביר לך מה זה יועיל…". אבל גם אם אין הסבר, יש מנגינה. ואת המנגינה שומע כל מי שרק מוכן להקשיב.

שיר שאין לו סוף

ברמה הלאומית, השיר מתקשר לשיר אחר של אלתרמן, "העמדה הקדמית", שנכתב בשנת תש"ח. העמדה הקדמית, שנזכרת בבית השני, היא מדינת ישראל הצעירה והלוחמים להגנתה. השיר הזה רלוונטי היום לא פחות משהיה בחודשים שטרם קום המדינה:

בֵּין יַרְדֵּן וּבֵין יָם נִצָּבִים / שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. / יְהוּדִים צְעִירִים וְשָׂבִים, / גּוּשׁ סוֹמֵר וְצוֹפֶה וּמַחֲרִישׁ. / וּבוֹקֵעַ, לְאוֹר כּוֹכָבִים, / קוֹל בַּרְזֶל הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ, / כִּי יוֹצְקִים הֵם שִׁרְיוֹן וְרוֹבִים, / וְרָקִיעַ רוֹאֶה וּמַחֲרִישׁ. / / מְטַלְגְּרֵף סְטֵיְט דֶּפַּרְטְמֵנְט בְּקוֹד / אֶל מֻמְחָיו וְחוֹקֵר בְּמֻפְלָא / אִם אֶפְשָׁר זֹאת הַפַּעַם לִבְגֹּד / בְּלִי שַׁלֵּם אֶת מְחִיר הַמְּעִילָה / וְלִשְׁרֹק לְחוּסֵינִי בְּסוֹד / וּלְהַקְרִיב לוֹ כָּבוֹד לְעוֹלָה / וּכְתַב־אוּ"ם לְהַסְגִּיר וּלְהַבְזוֹת, / אַךְ הַדֶּרֶךְ אֵינֶנָּה קַלָּה. / / כִּי בֵּין יָם וְיַרְדֵּן נִצָּבִים / שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. / יְהוּדִים צְעִירִים וְשָׂבִים, / שֶׁיִּהְיוּ לְמִכְשׁוֹל־חַלָּמִישׁ, / עַל מִתְרָס הַמּוּאָר כּוֹכָבִים / מְבַצְּרִים הֵם בְּהֹלֶם פַּטִּישׁ / אֶת אַחַד אַחֲרוֹנֵי הַקַּוִּים / שֶׁל עוֹלָם מִתְמוֹטֵט וְאָדִישׁ. / / וְיוֹדְעִים זוֹמְמֵי הַתַּרְמִית / כִּי חִנָּם זֶה הַקַּו לֹא יוּבַס. / כִּי תַּמְצִית הֵאָבְקוּת עוֹלָמִית / מְקַנֶּנֶת בְּזֶה הַמִּתְרָס. / אִם חֵרוּת הָעוֹלָם, בִּמְכֹר בְּרִית, / לֹא תִּהְיֶה לְאוֹיְבֶיהָ לְמַס, / תִּזָּכֵר הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית. שֶׁעָלֶיהָ שָׁמְרָה מִמִּרְמָס. / / יִזָּכֵר אֵיךְ עָמְדוּ נִצָּבִים / שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ / יְהוּדִים צְעִירִים וְשָׂבִים. / וְאַשְׁרֵי שֶׁרָאָה וְהִרְגִּישׁ / אֵיךְ לֵילָם, הַמְּעֻטָּר כּוֹכָבִים / וּמָלֵא קוֹל שִׁרְיוֹן וּפַטִּישׁ, / קָם חָזָק מִתְּכָכִים וְאוֹרְבִים… / וְעוֹלָם יִשְׁתַּחֲוֶה וְיַחֲרִישׁ.

"העמדה הקדמית" ו"אליפלט" מתארים את היהודי שלא ידע להגן על עצמו במשך אלפיים שנה, ששכניו דיברו בו דופי, אך פתאום הוא מבצע מעשי גבורה נפלאים. "ההכשרה" של הלוחמים היהודים הפוכה מההכשרה הקרבית המקובלת: הם, שהוכשרו יותר מכל עם אחר לשאת ולסבול מתוך דבקות ברעיון, מהווים מתרס אחרון נגד אובדן הדרך של "עולם מתמוטט ואדיש". וכשם ש"העמדה הקדמית" כאילו נכתב עבור התקופה שלנו, כך גם "אליפלט". זהו שיר על פלא ההקרבה וההתנדבות של הגברים הלא־מצ'ואים, תופעה שחזינו בה לא רק בדור תש"ח ולא רק אצל אנשים פרטיים, אלא גם בימינו, ברמה הלאומית, אצל חיילי המילואים שקפצו להגן על המדינה מאז 7 באוקטובר.

כמו שחזה אלתרמן, לשיר הזה אין סוף. רוב אנשי המילואים שהתייצבו למלחמה הנוכחית יכלו למצוא דרכים להתחמק מהמשימה, אך כמו אליפלט, די היה להם בידיעה שקיים צורך, כדי להצטרף ללחימה ולסכן את חייהם. בנקאים ומוזיקאים, אנשי הייטק וחקלאים, סטודנטים ורבנים, אנשים שלא היו בוחרים מרצונם במלחמה, הצטרפו, כאילו הוכרחו.

החבר הכי טוב של עזריה בפלוגה שלנו היה אילון ויס. זו הייתה חברות שלא יכולה להיווצר בשום מקום אחר מלבד במילואים. עזריה ואילון חיו בשני מסלולי חיים שבדרך כלל לא נפגשים. זה חשמלאי מפתח־תקווה, זה מחנך מפסגות. שניהם בלטו בפלוגה, אך לא משום שהיו לוחמים דגולים. אחד נהג ואחד תותחן, לא ממש תפקידים מצ'ואיסטיים. מה שקירב אותם זה לזה הייתה האליפלטיות. שניהם המשיכו להתנדב למילואים שנים רבות לאחר שהגיעו לגיל הפטור, ופעלו בתוך הפלוגה ככוחות של נתינה וחיבור. אילון, בן 49, נהרג בעזה, בשבת, חצי שנה לאחר עזריה, בט' בסיוון תשפ"ד.