לא בשמי. לא בשם רובנו המוחלט, שתדעו.
השבת התפרסמה במקור ראשון כתבה על מיזם אחדות, כביכול, בין קיבוצניקים מהעוטף לאנשי גוש עציון. מי שעוקב יודע כמה אני אוהבת את המגזר הזה שבחרתי לחיות בו; מי שמכיר יודע כמה אני אוהבת את המקום הטוב הזה, גוש עציון. לכן חשוב לי לומר: אלה לא אנחנו, אל תטעו. הכתבה מציגה מיעוט קטן וזניח, במגזר בכלל ובגוש בפרט. לא מייצג ולא קרוב לכך.
בגדול, הכתבה מתארת ברית בין הסוס לרוכבו. נציגי הציונות הדתית בה נזופים, נוזפים בעצמם, מתאמצים להתבדל מהשאר ולהתקבל, בשאיפה, למועדון של השווים. להיות במקובלים. כמעט מיותר לציין שאף אחדות לא תצמח מהמקום הזה, שבו אנו אסקופה נדרסת. שבו אין אמת וצדק והגיון ועובדות, שבו אסור לקיים דיון אלא רק לומר אמן. מעט מהכתבה לפניכם (יש עוד הרבה, באמת).
קהילות ניר־עוז ובארי בכרמי גת בעצרת 400 ימים ל־7 באוקטובר. צילום: לירון מולדובן
ראשית, חשוב לחבר'ה מהגוש להדגיש שהם, הם הדתיים הטובים. אנחנו הרעים, כל השאר, והם בהחלט לא כמונו. חשוב להם שאף אחד לא יטעה בזה, לא יבלבל בינינו. הנה, כך תיאר בכתבה יוחנן בן יעקב, תושב כפר עציון, את שסיפר לנוכחים בעצרת למען עסקת חטופים: "אמרתי דברים פשוטים: אני, מתנחל, חושב שצריך להגיע להסדר לשחרור החטופים כמה שיותר מהר, ואני חושב שמפלגת הציונות הדתית היא מוטציה ולא ציונות דתית קלאסית. שום דבר חדש. היו שם מחיאות כפיים שלא שמעתי כמותן מעולם". עשרות אנשים ניגשו להסביר לו את התרגשותם: "מבחינתנו, אם הממשלה הזאת, כמו שהיא מתנהלת עכשיו, תמשיך להוביל את המדינה – אין לנו מה לחפש פה. זאת לא המדינה שלנו. ופתאום באת ואמרת שבתוך הציבור הדתי-לאומי יש קולות אחרים. כלומר, העסק לא אבוד". בן יעקב מתאר: "זה עשה לאנשים שם מהפך, מייאוש מוחלט לתקווה".
תקווה, בטח תקווה. תקווה שממשלת הימין תיפול, שהציונות הדתית – "המוטציה" שבכנסת – תיפול איתה. שהטובים שבמקרה גרים בהתנחלויות יחברו אליהם וינצחו. יחד ננצח. אחדות.
שנית, מי שמתיימרים לייצג את המגזר שהקריב כל כך הרבה מוצאים את עצמם בעמדת הילד הנזוף ולא מסוגלים להשמיע טיעון נגד עסקת כניעה. הרבנית כרמית פיינטוך מתארת את ה"שטיפה" שקיבלה באוהל של בארי באחת העצרות: "הם אמרו דברים קשים מאוד. שאלו 'כולכם בעלי השפעה, כולכם כותבים ברשתות, איפה אתם? ניסינו לומר שאנחנו בכיכר החטופים ושאנחנו מתרוצצים בין משפחות, והם חזרו – 'איפה אתם ציבורית? למה אתם לא יכולים להגיד משהו?" "התחושה העיקרית שלי היתה מבוכה", היא מתארת. "איתי [דקל-חן, אחיו של החטוף שגיא] רתח עלינו, ואנחנו היינו במבוכה עצומה".
המבוכה הקולקטיבית של חלקיק המגזר הזה הפכה להתקפלות, אלא מה. למען האחדות, ברור. הרב מרדכי ורדי מתאר: "הייתי צריך לבלוע משהו לא קל בנושא עסקת החטופים. כי בתור רב אני לא מחזיק מעצמי מומחה לביטחון, ואני לא יודע מה הדבר הנכון למדינת ישראל … אבל הבנתי שאם אנחנו לא מתייצבים בעד עסקת החטופים, אנחנו סותמים למעשה את הדיאלוג. אז אמרתי – אני הולך על זה. אני מוכן לעמוד בקרית גת ולקרוא לעסקה, כי בלי זה הקרע לא יכול להיפתר".
וכששואלת המראיינת הודיה כריש חזוני (שעשתה יופי של עבודה לאורך הכתבה): אולי ההצטרפות שלכם לקריאות "עכשיו, עכשיו", רק מרחיקות את העסקה ואת החזרת החטופים, פיינטוך משיבה: "כמו בהלכה, אם אתה מחמיר במקום אחד אתה מקל במקום אחר. אני מרגישה שאם אנחנו מחמירים בענייני ביטחון, אנחנו מקילים בענייני ערבות הדדית. אני רוצה היום להחמיר בערבות ההדדית". מה. רגע. השאלה היתה אם את לא *מרחיקה* את החטופים במעשים שלך. יש מי שיטען שזה קצת פוגע בערבות, להרחיק חטופים מהבית. נו, מה לא עושים למען האחדות. ניתזים שבבים.
ואם למישהו היו ספקות באשר למטרה העליונה: אחדות, רק אחדות; באשר ללבבות הפתוחים משני הצדדים, מגיע הקיבוצניק חסר העכבות, האדנותי, בעל הבית האמתי, ואומר הכול בפרצוף. הד"ר אלון פאוקר מסביר, בלי למצמץ: "יש פה שתי אפשרויות: אם תבואו ותהיו איתנו והחטופים יחזרו, זאת תחילתה של ברית. אם חס וחלילה החטופים ימותו בעזה, וזה יהיה בגלל מפלגת הציונות הדתית – לא יהיה ריפוי בחמישים השנים הבאות". אלגנטי כמעט כמו ראש של סוס במיטה. לא שזה יגרום לדתיים הטובים לחשוב מחדש על כל החבילה.
בקיצור, מי היה מאמין, שני הקצוות הצליחו להסכים. החבורה המאוחדת ניסחה "מנשר הסכמות", שמשקף היטב את העמדות הנפשיות של הצדדים, את פערי הכוחות והביטחון העצמי. "המנשר שניסחו שני הצדדים יחד" קובע שלושה עקרונות, קבלו:
1. החזרת החטופים כערך קיומי של ערבות הדדית [בעסקת כניעה, כמובן. הבהרה שלי].
2. בחירות.
3. הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
לא יפה לצחוק, רגע, גם השמאל ויתר פה: אחרי הבחירות החדשות מותר למחות אבל לא שורפים את המדינה ו"הצבא מחוץ לסיפור". אצילות נפש כזאת.
לסיום, בסוף הכתבה משתפת בתאל קולמן: "שאלתי את עצמי אם אני 'המתנחלת השימושית' שלהם". נשאיר את השאלה פתוחה.
