בכניסה לקדומים, עומד אוטובוס ובו חורי ירי. הנהג היה בדרכו חזרה הביתה לכאן, לאחר סיבוב בוקר של הסעות תלמידים. עכשיו הוא משחזר בשקט, עונה למי ששואל, מתאר את המחבלים שפתחו לעברו באש.
קצת מערבה מכאן, לצד הכביש העולה לכיוון הכפר פונדוק, הדרך בה כמעט כל אנשי הבית שלי נסעו גם הבוקר בדרכם לעבודה וללימודים, עומדת מכונית פעורת דלתות, מנוקבת כדורים, מוקפת בסרט סימון משטרתי. ואז עוד אחת, באותו מצב בדיוק.
גבעות השומרון החומות שמסביב העלו בימים האחרונים, סוף סוף, שכבה דקה של צמחיה ירוקה אחרי ימי הגשם, אבל בתוך הכפר יש רכב פגוע נוסף. ועל הכביש שבמרכזו, רסיסי זכוכית פזורים על הרצפה. תוואי מסומן, מתמשך, של מסע רצח שהתחולל כאן, השתולל כאן, לפני שעות ספורות.
באור יום, בשעה של אלו שיוצאים מהבית קצת יותר בנחת, כבר אחרי הפקקים, ניצבו מולם מחבלים וריססו בירי את המכוניות העוברות. עכשיו יש פה הרבה אנשי צבא ומשטרה, הרבה אמבולנסים, הרבה נציגי תקשורת. בתי הכפר מסוגרים, איש לא מציץ אפילו מבין חרכי התריסים.
יש שקט כבד ורע, באוויר של מקום שהיה עורק חיים שוקק ועכשיו הוא זירת הרג אכזרית, נחקרת. יש שקט כבד ועצוב, בחלל האוויר של היישוב שלי, שחטף סדרה של מהלומות לבטן. כבר יודעים כאן, כמו שיודעים בכל כך בהרבה מקומות בארץ – שממש כמו אגרופים המוטחים בגוף אנושי ומפסיקים אצלו לרגע את הנשימה, גם יישוב יכול למצוא עצמו ברגעים כאלו של חיפוש נואש אחר חמצן, מיד לאחר שהוטחה בו סדרת מכות מכאיבה. הפצוע האחד מהשכונה הזו, והשני מזו והשלישי והרביעי והחמישי. והנרצחות. עליזה רייז החרוצה, העמלנית, שלא מוותרת. רחל כהן, מוארת הפנים והלב. נשים נפלאות וחזקות.
על הכביש בתוך פונדוק עומד לידור סופר, שכולם בקדומים מכירים מהמכולת. הוא לבוש במדי מתנדב זק"א, על הנעליים מולבשות שקיות בד לבנות. בדיוק לפני שנתיים, אביו, שלום, נרצח כאן בכפר. "קיבלתי היום דיווח ויצאתי מיד לזירה. כבר כמה שעות מטפלים פה באחינו, פשוטו כמשמעו", הוא אומר ונאנח אנחה שקטה. "טובי בנינו". "אנחנו חייבים להפסיק לשתוק. הגיע הזמן שנעבור פה ולא נפחד. הגיע הזמן שהבן שלי יוכל לנסוע פה בלי להוריד את הראש ולפחד שירצחו אותו כמו שרצחו את סבא שלו", הוא אומר.
ומשאית הגרר כבר מפנה את אחת המכוניות, וסרטי הסימון מוסטים, ועוד רגע יפתחו שוב את הכביש לתנועה. והחיים שוב יימשכו, אבל אחרת.
