15 החודשים האחרונים היו טרגדיה עבור הפרט וניצחון עבור הקולקטיב. ההיסטוריה היהודית גדושה בדוגמאות לדיכוטומיה זו.
הטרגדיה של 7 באוקטובר ומה שבא אחרי הטבח ברחבי העולם, יצרו רעידת אדמה שזעזעה ויישרה מחדש את יהדות העולם בדרכים העמוקות ביותר. יהודים בתפוצות – כמו גם בישראל – עברו סוג של קתרזיס, והחזירו לעצמם תחושת מטרה שהייתה קרובה באופן מסוכן ללכת איבוד.
יהודים אמריקנים רבים שכנעו את עצמם שהם יכולים להשתלב בחברה הכללית וכי יהדותם הייתה רק מקרית. 15 החודשים האחרונים הראו שאמונה זו הייתה שקר. הם חשפו את האמת: אנחנו מיעוט נרדף שחייב להיות תמיד על המשמר ודרוך כדי להגן על זכויותינו וחירויותינו.
במשך אלפי שנים, לחברות נוצריות ומוסלמיות לא הייתה בעיה להבדיל בינינו לבינם. בארצות הברית, אולי בגלל החברה הרב-תרבותית בה המדינה חיה, או כמה דורות של עושר חומרי שיהודים רבים חוו, אנשים פיתחו תחושה כוזבת של "המקום" שלהם בחברה. ייתכן שזה מה שאפשר את קהות החושים הזו.
רגע של קתרזיס
בפרק האחרון של הפודקאסט "קרא לי בחזרה" ("Call Me Back"), ראיין המנחה דן סניור את ירדנה שוורץ, מחברת הספר "רוחות רפאים של מלחמת קודש", על הטבח ב-1929 בחברון. בספר היא תיארה כיצד הקהילה היהודית בארץ ישראל – ולצורך העניין בעולם כולו – לא הייתה מאוד בעד הציונות מסיבות שונות. כשארגון ההגנה הזהיר את יהודי חברון ממה שעומד לקרות, הם דחו את הצעת הארגון לעזור.
לאחר הטבח אימצו יהודי ארץ ישראל את ההבנה שצריך שיהיה כוח לוחם ומאורגן שיגן על העם היהודי. הטרגדיה הזו אפשרה הבנה וצמיחה חדשה. כפי שהביע סניור בפודקאסט שלו, המצב היום אינו שונה. בדיוק כפי שהאירועים הטרגיים של טבח חברון ב-1929 עוררו את היהודים בארץ הקודש לחזק את הגנתם ולבסס את יסודות הציונות, האתגרים של היום מעוררים נחישות דומה בקרב יהודים ברחבי העולם.
למצוקה, למרות שהיא כואבת מאוד, יש דרך להבהיר את המטרה. עבור יהודי אמריקה – במיוחד עבור הדורות הצעירים – תקופת האתגר הזו הייתה רגע מכונן. בקמפוסים של מכללות ובקהילות ברחבי המדינה, סטודנטים ומשפחות יהודים מתמודדים עם המציאות הקשה בה הם לא יכולים להרשות לעצמם לקחת את הביטחון או את הזהות שלהם כמובנים מאליהם.
בתוך המאבק הזה טמונה הזדמנות לצמיחה. התפיסה ש"מה שלא הורג מחשל" עשויה להיחשב לפשטנות יתר, אבל העיקרון נכון. כמו שרירים שמתחזקים באמצעות מאמץ והתאוששות, גם קהילות יכולות להתעורר מחדש על ידי האתגרים שלהן. ההיסטוריה הוכיחה שחוסן נולד מקושי. הפוגרום של 1929 היה זרז כואב לארגון מחדש של ההגנה לישות אדירה הרבה יותר, שבסופו של דבר תהפוך לחלק מצבא ההגנה לישראל. בלי הטרגדיה הזו, מי יודע אם העם היהודי היה מפתח את הכוח והארגון הדרושים כדי להגן על עצמו?
זהו רגע של קתרזיס – הזדמנות לקהילה היהודית להעריך מחדש את סדרי העדיפויות שלה ולהתחבר מחדש למשימתה. זה הזמן להחדיר לדורות הצעירים תחושת מטרה, חוסן וגאווה במורשת שלהם. כמנהיגים והורים, חובה למסגר אתגרים אלה כהזדמנויות לצמיחה וללמד את הילדים שהחיים הם רק לעתים נדירות שחור ולבן. חשוב לא פחות לשלוח מסר לאויבים שלנו שאנחנו חזקים – ושאנחנו לא הולכים לשום מקום.
