בערב סוכות צעדנו, אשתי ואני, צעד גדול למרחק שאינו אלא מעבר לפינה. מאז שעלינו כילדים לארץ אנו גרים בירושלים וקשורים בקשר עמוק לעיר בכלל, ולעיר העתיקה ולכותל, שריד הר הבית, בפרט. הר הבית נדמה תמיד כה רחוק, מעבר לאופק הפיזי ומעבר לאופק ההיסטורי. והנה בוקר אחד לפני פחות משבוע, חנה רוצה לעלות. אף שמבחינה הלכתית התברר אצלי שהדבר מותר, צפו ועלו המעצורים הרגשיים, אשר נפרצו לאור רצונה העז של חנה לממש חלום ולעלות להר הבית, ואני איתה. בתוך דקותיים מאז הבעתי את הסכמתי לעלות, חנה, באמצעות חברה, קשרה קשר עם מדריך. קבענו לעלות בערב חג הסוכות.
החוויה הייתה מטלטלת, מלאת סתירות ומתחים. בתחילה סברתי שהעלייה תהייה קשה, מורכבת ואף כואבת, אך זכינו בחוויה מפתיעה. נכנסנו בשער המוגרבים וחיכינו להתכנסות קבוצה. בשלב זה נחשפתי למציאות המחרידה. כל אדם שאינו יהודי עולה בלי שום הגבלה, כך גם כל יהודי ויהודייה שאינם נושאים סממנים חיצוניים דתיים. אנחנו נעצרים ומחכים לקבוצה, ומחכים לקבוצה אחרת שתרד, ואנו מוקפים בכ־15 שוטרים. זו חוויה לא פשוטה, היוצרת תחושת אי צדק ואף תחושת קלון. אולם התחושות האלה מתהפכות מהר מאוד. העלייה שלנו להר היא משמעותית. שוטרים מלווים אותנו, אנשי ווקף מצלמים אותנו. אנחנו נספרים כדי שהם ידעו כמה יהודים דתיים עלו להר. העלייה שלנו משמעותית ונספרת.
עולים במעלה הגשר, והמדריך מתחיל לומר את מזמור "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". המזמור הזה, שנשיר שוב באותו ערב כמו בכל חג סוכות, מקבל פתאום משמעות חדשה. כל מילה בו אמיתית ומוחשית. כאילו כל הפעמים שאמרתי ושרתי את המזמור הזה לא היו אלא בעבור הפעם הזאת, שבה המדריך צועד לעבר ההר ואומר את המזמור, בבטחה ובגדולה. מיד לאחר המזמור הוא ממשיך למזמור שיר של יום ראשון, ואכן זהו ערב חג, יום ראשון: "מי יעלה בהר ה'… שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם", ואנחנו בתוך ההר! דמעות זלגו מעיניי תוך אמירת המילים, אך בהיכנסנו להר דמעות התפילה נהפכו והיו לדמעות של אושר של מימוש חוויה רוחנית. אכן עומדות רגלינו בתוך הר ביתו של ה'.
סברתי לקרוע לאחר העלייה להר, מתוך תחושת אבלות. הר הבית אינו בידינו. אולם ברדתי מההר שמחתי שמחה גדולה על הזכות לעלות להר, להיות שותף בנוכחות יהודית בארץ כולה, ובמקום הקדושה. תחושת האבלות הומרה בשמחה גדולה ובסיפוק.
ראיתי בעיניי ילדים מהמדרסה שם משחקים כדור־רגל. בסרטונים שראיתי הדבר זעזע אותי. אולם הפעם הזעזוע היה אחר. המדריך הבהיר את תחושתו שאכן ההר הוא מקום שבו "ביתי ייקרא לכל העמים", ושוב התחושה הייתה שאף אם הם אינם מבינים עתה את הקדושה, אכן זהו שלב מכין לשלב שבו יתקיימו דברי הנביא זכריה: "ונלוו גויים רבים אל ה'".
אולי התחושה הטובה הייתה משום שהרגשנו שאנו בורג קטן מאוד בתיקון הנטישה של ההר לאחר כיבושו לפני כחמישים שנה. התחושה הטובה הייתה משום שתמיד סברתי שההשגחה גלגלה את ההחמצה של מלחמת ששת הימים, מכיוון שהעם לא היה מסוגל להכיל את המקום הקדוש הזה. שאילו אכן היינו נשארים, לא היינו יודעים מה לעשות בו. המפגש עם העולים הקבועים בעלייה שלנו נתן בנו את התחושה שאולי עתה, אט־אט, אנו מתקנים ומביעים רצון עז שמכשיר בסופו של דבר את יכולתנו להכיל את הקדושה הגדולה הזו. אין זו הפעם הראשונה שקטנו הכלים מהכיל את הגדולה ונשברו. הייתה לנו תחושה שאנו אוספים את השברים, והנה כבר דמיינתי לראות את הלוחות השניים.
התחושה שליוותה אותנו בהר הייתה שהחזון הציוני שלאורו גדלנו ולאורו אנו פועלים אולי לא צריך להיעצר בהר. אולי יש לעלות להר ולבטא בפני ריבון העולם את רצוננו בגאולה שלמה. לומר שלצד התודה וההלל אין אנו מסתפקים אלא בהתגלותו השלמה.
נזכרתי במה שפירשתי בפירושי על ספר יואל, שלסברתי נאמר בימי החורבן ולפני שיבת ציון. היהודים שנותרו בארץ לא ויתרו על המקדש גם כשנחרב, ואין לתמוה על כך. ומדוע ייטשו את המקדש בחורבנו? יהודים המשיכו לבוא אל בין האולם ובין המזבח והביאו מנחות ונסכים, מה שיכלו להביא לאחר החורבן, לא קרבנות ממש (יואל ב', יז; א' יג). וכן עולה הדבר משמונים האבלים שעולים לירושלים ומנחה ולבונה בידיהם (ירמיהו מ"א, ה). יהודים לא ויתרו על המקדש כשנחרב. גם לנו אסור לוותר על מקום מקדשנו אף כאשר הוא חרב ושועלים הילכו בו. אולם השכינה לא זזה משם, ומנחה ולבונה בידנו להביא.
ירדנו מן ההר כשהמילים "התנערי מעפר, קומי" מלוות את צעדינו, מתוך הכרת הטוב שבגאולה ובתפילה להשלמתה המהירה.
