עומדים שבעה: דברים שלמדתי מהוריו של יובל שהם

לזכרו של יובל שהם ז"ל

"ב18.10.23 רשמתי פתק משיחה עם יובל. אין לי מושג למה כתבתי את זה… זה היה לפני הכניסה לעזה בימים קשים. וכתבתי שביקשת יובל, שנראה את האור והטוב בכולם" כך אמרה אשרת שהם בהספד על בנה יובל ז"ל וסיימה בהתחייבות ובפסוקים מתהילים לד: "מתחייבים לראות אור וטוב ולהרבות אור וטוב. ונלך לאורך. נסור מרע ונעשה טוב. בדרך הישר והטוב. מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

אשרת ואפי שהם הן דמויות אהובות ומוכרות בשכונת בקעה בירושלים בה אני מתגוררת. בשבוע הקשה שחלף עלינו, בלוויה ובשבעה, למדתי מהתנהגותם ודבריהם שיעור על דרכה של תורת חיים, דווקא נוכח פני המוות. נדמה היה שאפי ואשרת ניצבים איתנים מול ילדיהם ומול כולנו, ומשמשים דוגמה חיה לפסוק: "לְכוּ־בָנִים שִׁמְעוּ־לִי, יִרְאַת ה׳ אֲלַמֶּדְכֶם".

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב

המילה "החמצה!" התנגנה שוב ושוב במהלך הלוויה, מהדהדת את התחושה העמוקה של אובדן פוטנציאל וחיים שנקטעו. למרות הכאב הבלתי נגמר, באוהל השבעה היו רגעי אור וצחוק. אחד האחים האבלים שיתף בהומור על מימים שיצרו האחים יחד במפגש לילי לעיבוד השבעה. אחיין קטן הסתובב בין רגלי המנחמים, מפזר חיוכים ומשיב שמחה לרגעים הכבדים. ניכר היה כי הבחירה בדרך זו היא חלק מתפיסה שהתורה והמצוות הן מתנה שנועדה להעניק לחיים משמעות ושמחה, גם ברגעים הקשים ביותר.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה

ההספד של אשרת, ששובץ בציטוטים, קרע את הלב: "הילד איננו ואני אנא אני בא", אנא אני באה. שמעתי בהספד שלה את מה שאני שומעת בכל פעם שהיא אומרת דבר תורה בבית הכנסת: תורת אמת, שמתמודדות בכנות מול המציאות על כל מורכבותה ותהומיתה, שזועקת את זעקותיו של האדם, ובו בעת מעניקה לו משמעות.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב

אשרת ואפי הם וממקימי קהילת הקהל, קהילה אורתודוקסית משתפת, וממוביליו של הרעיון שבימינו התורה תובעת שוויון בין נשים לגברים בשמירת מצוות וחיים יהודיים. בהתאם, גם בשבעה השתתפו בתפילות ובקריאת התורה נשים וגברים.

בליבה של הקריאה לשוויון מגדרי בעולם היהודי, עומד הרעיון שכל מי שמסוגל לשאת באחריות, מוכרח לעשות זאת, שעלינו תמיד להעלות את רמת הציפיות שלנו מעצמנו. ואת זאת עשו ההורים השכולים גם בשעתם הקשה.

אחרי הלוויה ניגש בני, חבר ילדות של יובל, לאפי. אפי חיבק אותו ולחש הנחייה באוזנו, רגע פרטי שלא אצטט כאן. אבל אפי בחר באותו רגע לראות את בני, להיות אבא, איש קהילה ואיש חינוך, להמשיך לקחת אחריות.

כשאשרת ראתה בשבעה את המתח על פניה של ביתי באוהל השבעה, פנתה אליה בחיבוק "כל כך משמח אותי לראות פה את הצעירים".

גם בשיא אבלם הדגימו אפי ואשרת תורה של חסד, של מחוייבות ואחריות ביחס לכלל ומתוך קהילה. אין זה פלא שגם בדבריו על קבר בנו, בחר אפי שלא לעסוק רק באבלו הפרטי, וסיים את דבריו בפניה לראש הממשלה לחתור לעסקה להשבת החטופים.

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

שבעה היא, לכאורה, רגע משפחתי. אך כפי שהסבירה לי אחת הגיסות: "הם יושבים שבעה ואנחנו עומדים שבעה". סביב היושבים התאספו אינספור "עומדים" – מסדרי כיסאות, מארגני כיבוד, מכיני כוסות תה, ומי שדאגו לרגעי שקט עבור האבלים. הקהילתיות לא התחרתה במשפחתיות אלא חיזקה אותה, העצימה אותה, ושירתה אותה נאמנה.

במהלך השבעה על יובל שהם ז"ל, גיליתי שהתפילה אינה רק קשר בין אדם לכוח עליון – היא גם גשר בין אנשים, כלי רב-עוצמה לבניית קהילה ולשימור תחושת שותפות. באוהל התקבצו שלוש פעמים ביום אנשים מהמשפחה ומהקהילה, כדי לומר "אמן" לקדיש שנשמע מפי בני המשפחה. המילים המסורתיות, העתיקות, הפכו לטקס משותף שבו לכולם היה תפקיד: ליושבים, למנחמים, ולנוכחים בכלל.

התורה של משפחת שהם מדברת בשפת השלום והאמת. כל דברי הזיכרון שנאמרו על יובל הביעו זאת. איש צעיר שראה בכנות, דיבר ביושר, ודרש ראיית טוב כדבר משלים ולא סותר. בקימה מן השבעה, שני הוריו דיברו על משמעות המשפט: "המקום ינחם אתכם." עבורם, המקום אינו מושג מופשט אלא האנשים, הקהילה, השכונה. אלו שהקיפו אותם הפכו לעוגן של נחמה.

יהי זכרו של יובל ברוך. אמן.