למה יעקב אבינו ביקש פעמיים שיקברו אותו

בקשתו של יעקב להיקבר בארץ כנען חוזרת פעמיים בפרשתנו. בפעם הראשונה עולה הבקשה הזו בדבריו של יעקב ליוסף:

אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ… אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם.

בסוף הפרשה פונה יעקב אל כל בניו יחד, ומבקש מהם שוב את אותה בקשה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.

אפשר להסביר שהחזרה הכפולה של יעקב על בקשתו נועדה להעביר את המסר באופן חד־משמעי: בשום פנים ואופן אין להשאיר את יעקב במצרים, ועל בניו לטרוח בקבורתו בכנען.

יש גם הבדלים בין הבקשות השונות: בבקשה המופנית ליוסף, הדגש המרכזי הוא על כך שאין לקבור את יעקב במצרים. במיוחד יוסף, כמנהיג מצרי, צריך להיזהר שלא לקבור את יעקב בקברות המלכים המצריים, אלא לשאת אותו לקבורת אבותיו בכנען. בבקשה לכל הבנים, לעומת זאת, הדגש הוא על המיקום הספציפי בארץ כנען: במערה שבשדה עפרון החיתי.

זהות כפולה

ואולם ייתכן שניתן להציע התבוננות נוספת בכפל הבקשות. עיון בפרשה מלמד על כפילות נוספת ומקבילה לכפילות הציווי על הקבורה, והיא הברכה הכפולה ליוסף.

בתחילת הפרשה מקבל יוסף את ברכת יעקב, יחד עם בניו:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱ־לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

בהמשך הפרשה שב יוסף ומקבל את ברכת אביו, בתוך כל הברכות שנותן יעקב לבניו: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר". כפל הברכה מלמד על תפקידו הכפול של יוסף. יוסף הוא ממשיכו האהוב של יעקב והוא שמקבל את ברכתו, אבל הוא גם חלק מחבורת האחים ששומעים יחד את הברכה מאביהם:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

ברכתם של אפרים ומנשה בתחילת הפרשה מסמלת את בחירתו של יעקב ביוסף כממשיך דרכו:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

הברכה אף כוללת הבטחה של יתרון בירושה על אחיו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יוסף, כבכור, זוכה לנחלה כפולה, ושני בניו יהיו כחלק מן השבטים ויזכו לנחלה.

ואולם, בברכת הבנים שבהמשך הפרשה, ברכת ראובן היא שפותחת את הברכות, וברכתו של יוסף קודמת רק לברכתו של בנימין. כאן נראה שהדגש הוא על שיתוף האחים כולם בברכה, וכאן מקומו של יוסף אינו בראש, גם אם ברכתו מרובה. חתימת הברכה מדגישה גם היא את השיתוף שבברכה הזו:

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

הלקח הנלמד מכאן הוא שהאח הנבחר חייב להיות בעל זהות כפולה. גם מי שזוכה לברכת האבות איננו רק המנהיג – כמו שאולי היה בחלומותיו של יוסף בעודו נער – אלא גם חלק מן האחווה, חלק מבני יעקב, ראשון בין שווים.

משימה משפחתית

אם נחזור לכפל הבקשות ביחס לקבורתו של יעקב, נראה שגם כאן בא לידי ביטוי אותו עניין.

הבקשה הראשונה של יעקב מיוסף פותחת את ברכתו של יעקב לבני יוסף, ואילו הבקשה השנייה של יעקב חותמת את הברכות כולן, ומופיעה לאחר שיעקב מכנס את כל בניו ומברך כל אחד מהם.

הבקשה הראשונה מיועדת למנהיג, לממשיך הדרך. מוקד הבקשה הוא בכך שהמשך הקיום של אברהם, יצחק ויעקב, יהיה בארץ כנען. לעם ישראל אין המשכיות בארץ מצרים, ועל כן בשביל להיות זה שימשיך להנהיג את עם ישראל, יש צורך בניתוקו של יוסף מארץ מצרים. יעקב מלמד את יוסף שהנהגתו בארץ מצרים היא זמנית וחולפת. רק אחרי שיוסף נשבע ליעקב כי לא יקברהו במצרים, הוא יכול לקבל את הברכה הייחודית לו ולבניו.

בברכת האחים כולם – הסדר הפוך: ברכותיו של יעקב מקדימות את ציווי הקבורה. כאן הברכה אינה תלויה בציווי הקבורה, אלא להפך – הציווי תלוי בברכה. האפשרות של יעקב להיקבר במערת המכפלה תלויה בשותפות של כל האחים. ההתאספות של האחים ("הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם") מביאה את יעקב לדבר על ההיאספות שלו אל אבותיו:

אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.

האפשרות של יעקב להיקבר עם אבותיו דורשת השלמה בין האחים ואחדות ביניהם. את אברהם, כזכור, קברו יחד יצחק וישמעאל: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (כה, ט). גם את יצחק קברו יעקב ועשיו בניו: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (לה, כט).

ההיאספות אל האבות, היכולת להמשיך את הקשר למורשת המשפחתית ולהצטרף אליה, תלויות ביכולת של המשפחה להתאסף יחד, להתמסר למשימה המשפחתית המשותפת. כדי להיקבר עם אבותיו, יעקב זקוק לשותפות של בניו.

בסיכומו של ספר בראשית אנו נזכרים שבשביל ליצור עם שיביא בשורה לעולם, יש צורך במנהיג שידע את תפקידו ומקומו, ועם זה – צורך באחווה וביכולת להתאחד ולפעול יחד.

אנו מודים לרבנית בת־שבע סמט שעיוניה ליוו אותנו במהלך ספר בראשית, ומקדמים בברכה את נדב כהן, ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים, שיכתוב על פרשיות ספר שמות