איני סובל ספירת כיפות. ודאי לא בין הנופלים, אבל גם לא בין משרתי המילואים או במתגייסים הקרביים. לכן הופתעתי כשמישהו בגדוד שאל "באיזה קטע אתה בא לפה בהתנדבות", ומצאתי את עצמי עונה לו, כמעט כפליטת פה: "ככה זה אצלנו במגזר". אחרי שנה ורבע של התכחשות לתופעה, התברר שזה חזק ממני. נאלצתי להכיר במתאם בין ימי מילואים לבין כיפות סרוגות. ובה בעת כל אזכור של המתאם הזה ברשתות שולח בי אותות של אזהרה. הציונות הדתית סבלה מאז ומעולם מן השניות של גאוות יחידה שאחוזה בתסביך נחיתות: גאווה על שהיא אוחזת גם בתורה וגם בעבודה, ונחיתות על שבאף אחד מהם אין היא אוחזת בחוזקה. אמונה גדולה בכך שיש לנו בשורה מיוחדת במינה, יחד עם הידיעה המתסכלת שבשום מקום אנחנו לא מספיק טובים. ואז באה המלחמה. כיפות סרוגות התחילו למלא את סרטוני הווידאו שמגיעים מהחזית. ומהר מאוד, לדאבון הלב, ניבטו מטפחות צבעוניות מתוך השידורים בבתי העלמין הצבאיים. ראשי ישיבת ההסדר בירוחם והר"מים מהמכינה בעלי הפכו, בשלביה הנוראים של המלחמה, לאורחים כמעט קבועים בתוכניות הבוקר. וככל שהסבבים התקדמו, הסטטיסטיקות של אחוזי ההתייצבות הפכו למובהקות (שיעור הגברים הדתיים במילואים בשנת 2024 הוא לפחות פי שניים מבכל מגזר אחר).
הציונות הדתית חייבת להכיר בכך שהתורה שלה, במדדים רבים, קצת חסרה. ואני יודע שאתחרט על המשפט הזה, אבל אני עומד מאחוריו
מה שהביא אותנו בפעם הראשונה להרגיש שאנחנו נמצאים בראש. שהעשייה והתרומה של הציונות הדתית אינה נופלת, וברוב המדדים עולה על זו של הציונות החילונית. והתורה שלה מתבררת כתורת חיים גדולה ואמיתית, יותר מזו החרדית. תורה שדוחפת את לומדיה לאחוז נשק בידם ולחרף את נפשם בשדה הקרב. בזמן שגדולי הרבנים של המגזר החרדי מתחרים זה בזה מי ימציא פסק הלכה חריף יותר נגד השירות בצה"ל. כך שנראה כאילו הגאווה מוצדקת: הציונות שלנו ציונית יותר, התורה שלנו תורנית יותר, אשרינו. אלא שהציונות הדתית, הגאווה אינה יפה לה. גאווה, בכל מגזר, היא לעולם בלתי נסבלת. אין דבר שמעורר סלידה והתנגדות יותר ממנה. גם אם במגזרים מסוימים כמות קטנה ממנה הכרחית. תלמיד חכם צריך שתהיה בו שמינית־שבשמינית של גאווה, כי אי אפשר להחזיק מאות אלפי אברכים בלי תעודת בגרות אם לא תיתן להם תחושה של גאווה. צריך להיות איזה סיפור שבו הם מחזיקים את העולם על כתפיהם, וכל שורה שהם קוראים ב"תוספות" שקולה כמו פלוגה של שריונרים. בה בעת, הציונות החילונית צריכה גם היא מידה של גאווה. קשה למרוד באלפי שנות מסורת ותרבות בלי גורדון וביאליק שיספרו לך שעד עכשיו חיינו תחת מעטה של חשכה, ורק דגלנו הוא דגל בני האור.
אבל בציונות הדתית – הגאווה מנוגדת ניגוד גמור למהות הווייתה. היא יכולה למלא את תפקידה רק כשהיא יודעת שהיא אינה מושלמת. בשעה שבן־גוריון מתווכח עם החזון איש למי מגיע תואר "העגלה המלאה", הציונות הדתית נהנית מקלות התנועה ומיכולת השינוי שייתכנו רק בעגלה שהיא מעט ריקה. ייחודה הוא ביכולת לקבל מן האמת שמתקיימת בשני האגפים. היא חייבת להכיר בכך שהתורה שלה, במדדים רבים, קצת חסרה. אני יודע שאתחרט על המשפט הזה. אבל אני עומד מאחוריו. מביך אותי לחשוב באיזה גיל נער דתי־לאומי ממוצע לומד לפתוח דף גמרא, ובאיזה יוצא לו, אם בכלל, לגלות את רבי עקיבא איגר. לכן כשהיא עומדת בשערי פוניבז' או "כולל חזון איש" היא צריכה להתמלא בענווה.
היא צריכה גם ענווה בפני הציונות החילונית. המתבגרת מזכירה לי שאני צריך עוד שנה של מלחמה כדי להגיע לאורך השירות של חייל פשוט שעשה שלוש שנים בלי הסדרים. או של חיילת שקיבלה שיבוץ ליחידה עורפית גרועה ובכתה את נשמתה לאורך כל הלילה אך התייצבה למחרת בבוקר. בלי הרוח הגבית המיוחדת הנושבת בימים של מלחמה. פשוט כי חייבים. זו תנועה מחויבת, עמוקה, שלא מספיק קיימת בנו. וכיבוש היחידות המיוחדות וקורס קצינים לא ישנו את העובדה שיש לנו הרבה ללמוד ממי שנאחזו ועודם נאחזים בארץ בשיניים ובציפורניים, בני הציונות החילונית. לכן דווקא כי באמת את מהממת אני חייב לומר לך, אהובתי, מכורתי, משוש חיי ושורש נשמתי, ציונות דתית שלי: הישמרי מכל משמר, שלא חלילה יעלה לך.
