הפיצוץ החזיתי בין שר הביטחון לרמטכ"ל עוסק לכאורה בשאלת תחקירי שבעה באוקטובר, אבל בצמרת הביטחונית והפוליטית יש מי שמסמן את שורשי הקרע בגיוס החרדים. הדרישה ההגיונית של כ"ץ להשלים את התחקירים עד סוף ינואר, ובעצם לסמן את מועד סוף כהונת הרמטכ"ל, הופיעה בעיתוי מעניין, אולי לא מקרי; רגע אחרי שהרמטכ"ל הודיע על שינוי דרמטי בעמדת הצבא בנושא הרגיש ביותר שהביא את כ"ץ ללשכת שר הביטחון: חוק הגיוס. לשר הביטחון נוח כמובן שהוויכוח מול הרמטכ"ל יעסוק בתחקירי שבעה באוקטובר, שהרי מי לא מעוניין בתחקירים, אבל עומק התהום הפעורה ביניהם הוא בחוק הגיוס.
כ"ץ הניח שמתוקף תפקידו הוא יוכל לתמרן את הצבא ליעדים צנועים ולתת הכשר לחוק נוח לחרדים, בנימוק שאלו "צורכי מערכת הביטחון". אלא שבצה"ל נרשמה תפנית. יכולת הקליטה הצה"לית, שעד כה עמדה על כֿ־3,000 מתגייסים בשנה, עודכנה על ידי הרמטכ"ל בחדות כלפי מעלה. לפני שבועיים זה קרה בדיון סגור, והשבוע בפומבי, כשראש חטיבת תכנון כוח האדם של צה"ל הציג אותם בכנסת: בשנת הגיוס הנוכחית הצבא יכול לקבל 4,800, בשנה אחריה 5,700, ומשנת 2026 יכולת הקיבול של צה"ל בנוגע לחרדים תהיה בלתי מוגבלת. כלומר, כל מחזור הגיוס החרדי, על 14 אלף בני ה־18, יוכל לעלות על מדים. המחסור המוערך בחיילים עודכן גם הוא כלפי מעלה, מעשרת אלפים ל־12 אלף. שר הביטחון נחרד לשמוע את הנתון הזה, והורה לצבא להשמיט אותו מתשובת המדינה לבג"ץ שדן בעתירות נגד אי גיוס החרדים. הטיוטה דלפה, ולא הייתה לו ברירה אלא להתקפל.
אם לא די בכך, גם בצד השני הבריזו לו פתאום: האדמו"ר מגור התקרר ונסוג בו מההסכמה העקרונית ל־50% גיוס תוך שבע שנים. גם גפני, שהקפיד לא לאיים בפומבי, הוקלט השבוע מדווח לאחד מבכירי הרבנים על כך שבלי חוק, לנתניהו לא תהיה ממשלה. וכך, בניגוד להבטחות של ראש הממשלה, ביום רביעי לא הוצגה טיוטת חוק לוועדת החוץ והביטחון. אבל באותו בוקר המדינה נאלצה להגיב לבג"ץ שדן בשאלה למה בעצם לא מגייסים את החרדים. השופטים בדיון (סולברג, מינץ וברק־ארז) נשמעו חסרי סבלנות ביחס לקצב שיגור צווי הגיוס, עשרת אלפים מתוך פוטנציאל של 80 אלף.
שר הביטחון זוכר בוודאי שקודמו פוטר יום אחרי שחתם על שיגור 7,000 צווים, והוא ממש לא מעוניין להיות חתום על שיגורם של צווים נוספים. יותר נוח לקבל מכתב התפטרות של הרמטכ"ל.
חום יולי
עכשיו הכול מונח על כתפיו של יולי אדלשטיין. יו"ר ועדת החוץ והביטחון יקבע את הקצב ואת הנוסח של חוק הגיוס או הפטור, יותר מכל אחד אחר. על התנגדותו לחוק המעונות הוא כבר נענש בסנקציות קואליציוניות, ובליכוד יש מי שמשתעשע במחשבה להדיח אותו גם מהתפקיד הזה אם יערים קשיים. זה יהיה מסובך מאוד, מפני שאדלשטיין, בתבונה, דרש בתחילת הקדנציה שהמינוי שלו יאושר בסיעת הליכוד. כדי להזיז אותו יצטרך נתניהו תמיכה של אותו הפורום. אדלשטיין מתעקש על יעדי גיוס משמעותיים, בדגש על לוחמים ותומכי לחימה. הוא לא מוכן ששירות אזרחי או התנדבות בזק"א ייחשבו חלק מיעדי הגיוס, ומלכתחילה חשב שהצבא היה צנוע מאוד במספרים שהציב עד השבועיים האחרונים.
בליכוד יש מי שמשתעשע במחשבה להדיח את אדלשטיין מוועדת החוץ והביטחון אם יערים קשיים, אבל זה יהיה מסובך מאוד
יש קווי דמיון בינו ובין ישראל כ"ץ: שני בכירי הליכוד הם לא גנרלים לשעבר; רגע נדיר שבו יו"ר ועדת החוץ והביטחון ושר הביטחון מגיעים שניהם מהשדה האזרחי. כ"ץ רצה שטיוטת התיקונים שלו לחוק תהיה הצעה משותפת עם אדלשטיין, וסורב. יו"ר ועדת חו"ב רוצה דיון ותהליך בוועדה שלו, ולא לחתום מראש על מסמך מוגמר.
מלבד אדלשטיין יש רשימה ארוכה של ח"כים בקואליציה, יותר משמונה, שמצהירים שתמיכתם בחוק לא אוטומטית. אילוז, סעדה ואוהד טל, למשל, דורשים סנקציות אישיות. אליהו רביבו דורש תמיכה מופגנת של מערכת הביטחון. אופיר סופר דורש גיוס אפקטיבי כבר ב־2025 ולא תהליך עתידי. אלי דלל אמר השבוע בכנס "ברית המשרתים" של המחנה הממלכתי שבכלל לא צריך חוק אלא להחיל שירות על כולם. גם סוכות הבטיח שלא יתמוך בגלגול הבלוף. ויש עוד בליכוד ובציונות הדתית, בעוצמות שונות של התנגדות. הצבר הזה מעמיד בשאלה את ספירת האצבעות בקואליציה. חלקם, כמו סופר ואילוז, הוכיחו שהם מוכנים להצביע נגד; אחרים רק יימנעו. גם בצד השני של השמיכה, קשה לראות את כל הח"כים החרדים תומכים אקטיבית בחוק גיוס. ההערכה היא שש"ס ודגל התורה יצביעו בעד. באגודת ישראל יתלבטו עד הסוף האם להתנגד או להימנע.
מי יפרוש ראשון
כשכל אצבע בקואליציית ה־68 נמדדת, ברור מדוע התפטרות גלנט מהכנסת היא אירוע אסטרטגי. מעבר לכך ששר הביטחון לשעבר היה מועמד טבעי להוביל את מחנה המתנגדים לחוק, עזיבתו את הכנסת צמצמה את הפער בשתי אצבעות: במקום אצבע אחת נגד, הקואליציה הרוויחה אצבע בעד. אבל כרגיל בפוליטיקה, בינתיים לבנה אחרת מאיימת לנשור מהבלוק של נתניהו. שרן השכל מ"תקווה חדשה" מסומנת כמי שתתקשה להצביע בעד חוק השתמטות. בניגוד לסער ואלקין היא לא מתכוונת לחזור לליכוד. גם בכנסת, אחרי כל המשקעים מול חברי הקואליציה, היא סובלת. שיגורה לתפקיד דיפלומטי לא יפתור לקואליציה שום בעיה, כי הבא בתור הוא איתן גינזבורג מהמחנה הממלכתי. הציעו לה לקבל את התפקיד בהמשך. מבחינת נתניהו, אחרי חוק הגיוס; מבחינת סער, רק לקראת סוף הקדנציה. עד אז הוא זקוק לאצבע בכנסת, וגם למימון המפלגות שבצידה. השאלה אם היא תסכים למשוך עד אז.
אצבע אסטרטגית נוספת היא של אלמוג כהן, שמתפקד בינתיים כסיעה עצמאית. בן־גביר, שכשל בניסיון להחליף אותו בוועדת הרווחה כדי להמשיך ולתקוע מיליארדים לתקציב, עשוי לנסות להכריז עליו כח"כ פורש. בדיוק כפי שנתניהו איים על גלנט. המשמעות תהיה שהוא לא יוכל לקבל שריון או להתמודד בליכוד. בינתיים לא נרשמו מספיק הצבעות שלו בניגוד לעמדת הסיעה, אבל התיק נבנה. השאלה רק מה יקרה קודם – בן־גביר יכריז על כהן כפורש, או יפרוש בעצמו מהממשלה.
