שמתם לב שעקצו אותנו? נראה שלא, אבל אפשר עוד לתקן. מחר (ב') תתכנס ועדת הכלכלה של הכנסת להצביע על נוסחו הסופי של חוק הדבש לקריאה שנייה ושלישית. במחטף של הרגע האחרון, בשני הדיונים האחרונים, נוספו לפתע להצעת החוק קטעים שלמים שמטרתם אחת – להחזיר לחיים את "מועצת הדבש". חברי הכנסת עומדים להעניק לה שוב את הכוח לשלוט בכל הרגולציה בענף, לחלק היתרים לדבוראים, לקבל מהם היטלים, ויעניקו לחבריה פטור שערורייתי מהסדרי ניגוד עניינים ומתן מידע לציבור.
כן, את כל זה עומדים חברי הכנסת לאשר השבוע, אם לא יתעשתו. כדי להבין את גודל העקיצה כדאי לדעת שכל מטרת החוק הייתה לסיים את השליטה בענף של הגוף הפרטי המכונה "מועצת הדבש". זה אשכרה מופיע ב"דברי ההסבר" לחוק: "בביצוע האסדרה על ידי חברה פרטית טמון קושי משמעותי. מצב שבו מוענקות סמכויות סטטוטוריות לגוף פרטי שאינו חלק ממערכת שלטונית מוגדרת או כזו שכוננה על פי דין, הוא בעייתי".
"נוסף על כך", קבעה הממשלה כשהציעה את החוק הזה, "כחברה פרטית, עובדיה של מועצת הדבש אינם נחשבים עובדי המדינה או עובדי ציבור מסוג אחר, והם אינם כפופים לתחולת כללי משמעת כלשהם". ולפיכך, "על פי הצעת החוק, יועברו סמכויות האסדרה בענף ממועצת הדבש אל משרד החקלאות". כן, כן, הצעת חוק שנועדה לזרוק את מועצת הדבש מהחלון, הפכה לאמצעי להכניס אותה דרך הדלת. יעגנו את סמכויותיה, את תקציבה ואת חוסר הכפיפות לכללי המשמעת. אה, וגם ישנו את שמה ל"המועצה להאבקה ודבש", כדי לתת תחושה כוזבת כאילו כל עיסוקה בנופת צופים.
למה צריך להיות אכפת לנו מכל זה? כי דבש הוא אחד הענפים הכי ריכוזיים במשק שלנו. השיווק נשלט בפועל על ידי המכוורות הענקיות של יד־מרדכי (שטראוס), עמק חפר ועין־חרוד. הייצור מתוכנן מלמעלה באופן סובייטי ופיקוח אגרסיבי כמו בענפי החלב והביצים, והייבוא מוגבל. התוצאה היא שהישראלים משלמים יותר וצורכים פחות. וזה עוד מילא, ההשפעה הגדולה יותר היא על כל מחירי הפירות שתלויים בהאבקת דבורים. למשל – אבוקדו, הענף הגדול ביותר בחקלאות הישראלית. המחירים שמשלמים החקלאים זינקו בשנים האחרונות בשל מחסור בכוורות, והם מגולגלים, כמובן, אלינו הצרכנים.
מלכודת הדבש הזאת הוכנה בעורמה. הצעת החוק המקורית כלל לא אזכרה את "מועצת הדבש" וכאמור, הציעה להעביר את סמכויותיה למשרד החקלאות. מדהים לקרוא את השינויים שנערכו בנוסח במהלך חודש דצמבר, תוך ניצול העובדה שחלק ניכר מהמתנגדים פשוט היו במילואים. בתוך דיון אחד נוסף לחוק פרק שלם שמעגן את מועצת הדבש ותקציבה, פוטר את אנשיה מהוראות חוק חופש המידע, וקובע שחברי המועצה רשאים "להביא בחשבון גם את עניינו של הגוף או הציבור שהוא נציגו, ולא יראו אותו מצוי במצב של ניגוד עניינים". בנוסף, לפתע הפך מנכ"ל מועצת הדבש לחבר קבוע בוועדת ההיתרים שתחליט מי רשאי להציב כוורות, והמועצה היא הגוף המייעץ הבלעדי של אותה ועדה.
חברי הכנסת המרכזיים שהשתתפו באותו דיון מכריע היו יושב ראש ועדת הכלכלה דוד ביטן, ששי גואטה ושלום דנינו (מהליכוד), אלון שוסטר (מהמחנה הממלכתי), ומטי צרפתי־הרכבי (מיש עתיד). בטח לא תופתעו לשמוע שבהודעה של "התאחדות חקלאי ישראל" לפעיליה נכתב: "אנחנו מודים ליו"ר ועדת הכלכלה ח"כ דוד ביטן על הרצון החיובי… וכן לחברי הכנסת של הלובי החקלאי אלון שוסטר, מטי צרפתי־הרכבי, ששון גואטה וכן לח"כ שלום דנינו על תמיכתם בהסדרת ענף הדבש וההאבקה לטווח ארוך". כמעט מיותר לציין שגואטה הוא חקלאי במקצועו, ואלון שוסטר הוא שר החקלאות לשעבר.
למרבה האבסורד, שר החקלאות הנוכחי אבי דיכטר הגיש בשנת 2015 הצעת חוק עם ח"כ שרן השכל שקראה לפרק את מועצת הדבש וש"כלל סמכויות המועצה לייצור ולשיווק של דבש יעברו לידי משרד החקלאות". גם כשהציג את הצעת החוק הנוכחית לכנסת, ביוני 2023, אמר השר דיכטר לחברי המליאה כי "יועברו סמכויות האסדרה בענף ממועצת הדבש אל משרד החקלאות". והנה ממש מתחת לאפו מתבצעת הנשמה מלאכותית למועצה, ואף עיגון לשנים רבות קדימה, באמצעות אנשי משרדו.
זה רגע ההכרעה של מאבק שנמשך שנים רבות. הקרטל הנוכחי שמנהל את ענף הדבש פועל מכוח צו ישן ותלוי בתקנות לשעת חירום. לב העניין הוא השאלה: מי ישב בוועדת ההיתרים להצבת כוורות. כבר עשור שבאופן קבוע מונחים על שולחן הכנסת שלושה חוקים בנושא: חברי כנסת מהימין הכלכלי כמו השכל (ופעם גם דיכטר, אם הוא בכלל זוכר שחתם על הצעת החוק או על תפיסת עולם כלכלית עקבית כלשהי) הגישו הצעות לפרק את מועצת הדבש, לבטל את הצורך ברישיון ייצור, לחייב היתר ממשלתי רק בקרקעות ציבוריות, להעביר למשרד החקלאות את ועדת ההיתרים ולשלב בה נציג ציבור.
מנגד, חברי הלובי החקלאי, כמו יצחק וקנין, הגישו הצעות לעיגון סמכויות מועצת הדבש, לחייב הנפקת רישיון ואף אישור שיווק, להשאיר את מלוא השליטה על מתן ההיתרים בידי מועצת הדבש, ולחייב קבלת היתר גם בקרקע פרטית. באמצע עומדת הצעת החוק הממשלתית שנדונה עכשיו בוועדת הכלכלה, שהיא גלגול של הצעות דומות מהעשור האחרון. כולן לא הגיעו לחקיקה בפועל בגלל התחלפות הממשלות ופיזורי הכנסת.
ההצעה הממשלתית אימצה את הרעיון להעביר את ועדת ההיתרים למשרד החקלאות, אבל היא גם אימצה פרשנות מרחיקת לכת למושג "קרקע ציבורית", שבה תחול הרגולציה. למעט אחוזים בודדים, כמעט כל החקלאות בישראל מתבצעת על אדמות ששייכות לרשות מקרקעי ישראל והחקלאים חוכרים אותן ל־49 שנה או 98 שנה. האם זוהי קרקע ציבורית או פרטית? הצעת הממשלה הציעה להחשיב אותה כציבורית, כך שבפועל הרגולציה תחול כמעט בכל מקום. ועדיין – מועצת הדבש אמורה הייתה לאבד מסמכויותיה המוחלטות.
מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, הלובי החקלאי ניצל דיון אחד של חוסר תשומת לב בהצעת החוק הזאת, והפך אותה לחוק חלומותיו. כזה שמעגן את קרטל הדבש לעומק ספר החוקים של מדינת ישראל, מבטיח לו שליטה כמעט מוחלטת ברגולציה בענף, ודואג למנגנון ולכספים שישמרו אותה שנים קדימה. ההסברים הקלושים שניתנו לסיבוב הפרסה הזה מטעם משרד החקלאות היו תלונות על כך שהוא משרד חלש ושנלקחו ממנו תקציבים. אם הח"כים בוועדת הכלכלה לא יתעוררו עד ליום שני, כולנו נשלם הרבה על פירות וירקות, על הדבש ועל העוקץ.
