"לי תמיד היה מזל בביש־מזל, את השאר השגתי בעבודה מאומצת". הפנינה הזאת יצאה מפיה של אגנס קלטי, בסרט שצולם לכבוד יום הולדתה המאה. קלטי נפטרה בשבוע שעבר, כמה ימים לפני שמלאו לה 104. קלטי היא הספורטאית האולימפית היהודייה המעוטרת בכל הזמנים, כלת פרס ישראל, ומי שייסדה כאן בהרבה יזע ועמל את ענף ההתעמלות והמכשירים. הנשים – אז נערות – שהתעמלו לצידה מספרות על מתעמלת מתמידה, דייקנית, שלא מוותרת לעצמה וגם מושיטה יד לצעירות ממנה.
אבל הסיפור של קלטי הוא לא רק ההישגים שלה; בעיניי הם אפילו לא העיקר. מה שהכי מפליא זו הדרך שנאלצה לעבור, ומה שהיא עשתה ממנה. היכולת שלה לא להתייאש, להתחיל בכל פעם מההתחלה ולא להיכנע למכשולים, מעוררי הערכה לא פחות מהמדליות, הגביעים והתארים הרבים.
קלטי נולדה וגדלה בהונגריה למשפחה ספורטיבית ואמידה, ניגנה בצ'לו והייתה ספורטאית. היא התקבלה לגימנסיה רק משום שהוריה יכלו לשלם את שכר הלימוד המופקע לתלמידות יהודיות, פי ארבעה מהסכום הרגיל. בתיכון סבלה מהצקות אנטישמיות, ובסיום הלימודים נחסמה דרכה לאוניברסיטה משום שנאסר על יהודים ללמוד לימודים גבוהים. נגינתה רבת השנים בצ'לו נקטעה לאחר שהכלי נהרס בהפגזות. בתום לימודיה הפכה לשוליית פרוון, והמשיכה להתעמל. הנאצים רצחו את אביה וקרובי משפחה נוספים, בעוד אימה ואחותה ניצלו. קלטי עצמה רכשה בכל כספה זהות בדויה, עבדה כמשרתת בבית של משפחה, וכך עברה את המלחמה. פעם בשבועיים, ביום החופשי שלה, הייתה רצה חמישה קילומטרים לאורך נהר הדנובה כדי להתעמל. היא הרחיקה כדי שאיש לא יזהה אותה, ובחזור שבה ועשתה את המרחק הזה לבית מעבידיה.
אחרי המלחמה חזרה קלטי להתעמל. היא איבדה שנים יקרות, אבל התמידה והחלה לקצור הצלחות ואליפויות. בהמשך ערקה לאוסטרליה, ונותרה שם חסרת רכוש וללא עבודה. בשנת 1957 עלתה ארצה, אל המכביה. אז גם התחילה לאמן נערות ישראליות צעירות בתנאים המוגבלים של ישראל הצעירה. חיה הלפרין, שהתאמנה אצלה, סיפרה שקלטי הייתה קונה מכשירי התעמלות בכסף שקיבלה תמורת ההופעות שלה במכביה.
הסיפור של קלטי הוא סיפור על אופטימיות ועל אמונה בכוח החיים. "אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה, ואז להצליח", אמרה וצחקה בסרט שהופק על ידי "כאן". בכלל, היא צוחקת לא מעט במהלך הסרט הזה. לקראת סופו, כשהיא מדברת על המוות, היא אומרת שהחיים מלמדים אותנו ענווה. הסיפור של קלטי לא מספיק מוכר לישראלים. זו החמצה של זכרה ופועלה, אבל גם שלנו. נדמה לי שאנחנו יכולים ללמוד ממנה הרבה, במיוחד בתקופה הזאת.
ציוו לנו את החיים
הייתה לי סבתא שבקושי הכרתי. היא נפטרה כשהייתי בת חמש, ונשארו לי ממנה בעיקר תמונות וסיפורים. הייתי נותנת המון כדי לשבת איתה לארוחת צהריים ארוכה. כוס קפה לא הייתה מספיקה לכל השאלות שהייתי רוצה לשאול.
סבתא אסתר הייתה ניצולת שואה. היא חמקה מזרועותיו של מלאך המוות כמה פעמים, אבל שני ילדיה, מוטי ויונה, נלקחו ממנה בכניסה לאושוויץ. אחרי השחרור פגשה את סבי מחדש. כאשר בנה, אבא שלי, הגיע לעולם, הברית שלו נחגגה בקהילה כמו חתונה. הולדתו הייתה סמל להמשכיות העם היהודי, אף על פי כן ולמרות הכול.
גם אחרי השואה החיים של סבתי לא היו דבש, אבל בכל פעם שההורים שלי מדברים עליה הם מחייכים. היא הייתה מלאת חוש הומור, צוחקת בלי להקפיד על כללי נימוס או פוליטיקלי־קורקט. איך, הייתי שואלת אותה, איך הצלחת להגיח מהתהום ולבנות את חייך מחדש? איך היית אופטימית?
לפני כמה שבועות פגשתי חברה מקיבוץ בארי. בשבעה באוקטובר היא הגנה על הילדים שלה כמו אימא לביאה. היא לא ידעה אם ישרדו את התופת, אבל כבר בזמן אמת חשבה על הנפש שלהם, ואיך לשמור שלא יצטלקו לכל החיים. כשדיברנו היא תהתה בקול אם יש סיכוי שהילדים שלה וילדי הקיבוץ כולו, ואולי רבים מילדי ישראל, יצאו נורמלים מכל המלחמה הזאת. האם החוויות המצמיתות, האמיתות הכואבות שהם עומדים מולן, לא יחרצו בנפשם חריצים שאין להם מרפא.
אילו הייתי יכולה לפגוש את סבתי הייתי שואלת אותה: איך הצלחת להגיח מהתהום ולבנות את חייך מחדש? איך היית אופטימית?
נזכרתי בסבתא שלי, שגידלה את אבא שלי באהבה, בחמלה ובהרבה הומור, ואמרתי לה: הביטי על דור ניצולי השואה שהקימו את המדינה, האנשים שעברו כל כך הרבה ושאיבדו את כל משפחתם וקהילתם, ותראי מה הם הצמיחו פה בשתי ידיים. אני נזכרת בהם ויודעת שהילדים שלך יגדלו בטוב כי כולכם מביטים קדימה, ולילדים שלך יש מה שלא היה לדור ההוא: הורים טובים, קהילה מחבקת, ועם שעוטף אותם. וחוץ מכל אלה, אנחנו פשוט עם כזה.
לפעמים מרוב שיח על השריטות של הדור השני או השלישי לשואה, אנחנו שוכחים את הגבורה של הדור הראשון בגיהינום ההוא ובחיים שאחריו.
עד לפני שנה וחצי חשבתי שאנחנו מכבדים את זיכרון השואה כדי לתת מקום לנרצחים ולשורדים. הייתי בטוחה שאנחנו אלה שעושים איתם חסד, מפנים להם מקום בלב ונשבעים שלעולם לא עוד. חשבתי שעשרה בטבת ויום השואה הם עבורם. היום אני מבינה שהימים האלה הם גם בשבילנו, שאנחנו יכולים ללמוד הרבה מקדושי וניצולי השואה, לשאוב מהם משמעות, כוחות ונחישות. הסיפורים על מה שעברו שם, על העזרה ההדדית והאנושיות שלא אבדה, מעוררים השתאות. והיכולת שלהם לבוא משם ולבנות את המדינה שלנו, לייסד מחדש את עולם התורה, לכונן את הצבא, את ההתיישבות, את הכלכלה ומה לא, היא לא פחות ממדהימה. הניצולים הולכים ומתמעטים, אולם המורשת הזאת היא עוגן שהם השאירו לנו. כשיהיה לנו קשה, כשנצטרך לנשוך שפתיים, נאחוז בו ונלמד מהם איך חותרים קדימה, איך דבקים בחיים.
ofralax@gmail.com
