סילבסטר היה אנטישמי, לכן תכננו לחגוג את א' בטבת. ואז הילד נפצע

לד"ר זמרי יש כלל שנוגע למפגשים עם חברים פלוס ילדים. תמיד כשאתה מרגיש שאתם ממש נהנים, וכולם צוחקים ומשחקים והכול רגוע ושלו – זה הרגע ללכת הביתה. אני תמיד אומר לה שהכלל הזה מטומטם, אבל תמיד המציאות מוכיחה לי שהיא צודקת. הבעיה היא שהכלל הזה תקף משום מה גם כשאני בקונכייה האינטימית והנוחה שלי ברמת־גן.

השבוע היה רגע כזה. אחרי תקופה ארוכה למדי שהופעתי ערב־ערב בפטריוטים, עשיתי צעד בשביל הנשמה, ויש שיגידו בשביל שלום בית, והרשיתי לעצמי לקחת ערב חופש. שירן קבעה לנו יציאה עם חברים לאיזו הופעה, בערב הסילבסטר. אני יודע שסילבסטר היה אנטישמי, ובדיוק לכן הכרזתי שאנחנו יוצאים לחגוג את א' בטבת. טבת היה אחלה, אגב, ותמיד אהב יהודים.

לפנות ערב שכבתי במיטה בנינוחות. חופש, אפשר לרבוץ בשקט וליהנות מכמה שעות של כלום. אין כמו כלום. אני אוהב כלום, בטח כשהוא בא במקום משהו שהוא לא כלום. שכבתי במיטה, וד"ר זמרי חזרה מוקדם ובילתה עם הילדים בסלון. הילדים השתוללו שם ואני השתוללתי עם הכלום שלי. היה נדמה שממש כיף להם בסלון, אבל ממש. הם צחקו ונהנו, וזה בדיוק השלב שהיינו צריכים ללכת הביתה, אבל הבעיה היא שכבר היינו בבית.

ואז שמעתי את זה, מין "בום" או יותר "טיז" כזה עמום, שנשמע למרחוק. כל הורה מפתח את היכולת לפענח רעש של מכה שחטף אחד הילדים, ולשקלל מתמטית במדויק את מידת הנזק. ה"טיז" הזה לא השאיר מקום לספק. רגע אחר כך שמעתי את הדוקטור צועקת לי להגיע וידעתי שכלום כבר לא יהיה הערב.

מהלחי של הזאטוט פרץ זרם דם. הוא החליק על השטיח ונפל ישר על הלחי. רבאק, מי פותח לחי? פותחים ראש, סנטר, גבה. אבל לחי? הסתכלתי עליה והיא עליי, וידענו שאת החופש שלקחתי אנחנו הולכים לבלות לא עם טבת ולהקה ואולי איזה דרינק, אלא בחדר מיון עם אדם.

לאלחש צונאמי

אמרנו לפלג שיחכה לנו בבית כי הוא כבר לא עולל, ואת גפן לקחנו איתנו כי היא בוכה נורא מכל מה שקורה לאחים שלה. היא המלאך השומר שלהם. כל הדרך שירן אמרה: "אמרת לי להחליף את השטיח, אמרת לי להחליף את השטיח". ואני התבאסתי: עד שאני יכול להגיד "אמרתי לך", זה קורה ברגע שהכי לא בא לי להגיד לה "אמרתי לך". הדם המשיך לזרום, לאט יותר אבל לזרום, ובתוך רבע שעה היינו במיון ילדים. ברחבת הכניסה, מתנדבים מדהימים קיימו מסיבת חנוכה לילדים שמאושפזים שם באופן קבוע. שאלתי את עצמי אם זה סבבה לחטוף סופגנייה כשאתה ממש ממהר למיון, והחלטתי שלא. בכל זאת, אי אפשר להגיע עם ריבה על השפתיים לקבלה ולהגיד שאנחנו חייבים להיכנס דחוף.

המקום היה לא עמוס במיוחד, ולשמחתנו נכנסנו די מהר לאחות הקבלה שתאבחן את הפציינט. הוא הוריד את צמר הגפן שנתנו לו כדי לעצור את הדם, והיא הסתכלה ואמרה בנחת "טוב, אנחנו נצטרך לתפור את זה". היא ניקתה את הפצע ואז מרחה עליו משחה שתאלחש אותו, ואני חשבתי לעצמי שאני ממש אוהב את המילה "לאלחש" וחבל שמשתמשים בה רק למצבים רפואיים מבאסים. כמו "צונאמי". מילה יפה שמשתמשים בה רק כשיש צונאמי. באסה.

בשלב הזה החלטנו להתפצל. ד"ר זמרי תיסע עם גפן הביתה במונית, ואני אחכה עם אדם ואקח סופגנייה או שתיים בינתיים. חיכינו חצי שעה ואז ביקשו מאיתנו להיכנס. שאלתי בשפה רפואית: "זהו, תופרים סוף־סוף?". אמרו לי שלא, עכשיו נותנים מין תרופה שתטשטש. שאלתי אם אני צריך מים כדי לבלוע את התרופה, ואז הבהירו שהיא מיועדת לילד. הכניסו אותנו לאיזה חדר, נתנו לחבוב לשתות ממזרק עם משהו אדום, והרופאה אמרה לי שזה אמור לעבוד בתוך עשרים דקות. אמרתי לה "סבבה, זה לא שהיו לי תוכניות לחגוג את טבת הלילה". היא פחות צחקה. לא ידעתי אם זה בשל ההומור או שהיא זיהתה אותי. מקווה שהאופציה הראשונה.

בתוך חמש דקות הילד התחיל לדבר שטויות ולראות צבעים וצורות. הוא צחק ועצם עיניים, ואיך לומר בעדינות, כמעט שאלתי איפה קונים את התרופה וכמה יעלו לי 88 ליטר. אחרי עשרים דקות הגיעה הרופאה שלא מעריכה את ההומור שלי, והתחילה להכין את האירוע לתפירה.

מערכת הביטחון

שני פחדים תקפו אותי בשלב הזה. הראשון נובע מניסיון אישי: גם אני נתקלתי בשולחן כשהייתי ילד, ממש ליד העין, ונשארה שם צלקת די מכוערת. הפציעה של הזאטוט הייתה אסטרטגית יותר וחששתי מאוד מסימן. היא הרגיעה אותי ואמרה שאומנם ירד הרבה דם אבל דרושים רק שני תפרים ואולי יישאר משהו קטנטן.

הפחד השני שלי נבע מכך שהזאטוט הקטן הוא חולשה מטורפת שלי. גם פלג, אבל איתו אני כבר בשלב של לחלק כאפות אחד לשני, וגפן גם היא חולשה, אבל היא פחות נוטה להשתוללויות.

החלק המלחיץ היה כשהרופאה אמרה לי שאני אצטרך להחזיק לו קצת את הראש ואני לא ידעתי אם זה חלק מההליך או שהיא חדשה בתחום וצריכה עזרה מאלמוני. היא אמרה שזה ליתר ביטחון, ואני אמרתי שזה בדיוק השלב שאשמח לקצת יתר ביטחון.

האמת? רופאה תותחית, תפרה לו את הצורה בתוך שתי דקות, ניקתה, חבשה ושלחה אותנו לדרכנו בברכה. שאלתי אותה אם יש הוראות מיוחדות והיא אמרה שצריך לנקות, למרוח משחה בכל יום ולהחליף את השטיח. חשבתי להחזיר לה ולא לצחוק מהבדיחה, אבל זה היה מצחיק וגם אני מפחד מרופאים אז צחקתי.

חזרנו הביתה תפורים אך מרוצים. שאלתי את הדוקטור אם עדיין בא לה לצאת, והיא אמרה שכן. הגענו באיחור להופעה, היה צפוף ומעצבן, ושתינו שתי כוסות ג'ין וטוניק שעלו לנו מאתיים שקל. אין מה לעשות, אתה יכול לספר ליושב במרומים שאתה לא יוצא לחגוג סילבסטר, אבל הוא יבחן כליות ולב ויפקפק בטענה שאתה באמת יוצא לחגוג טבת.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il