מאות ואלפי סיפורי זיכרון על נופלים ונרצחים ממלאים את העולם שלנו בשנה החולפת.
באופן טבעי וכואב, ברור שלא את כל הסיפורים נצליח לשמוע, ובטח שלא את כולם נוכל לזכור. כי מעבר למספרם הרב, המציף אותנו מאז פרוץ המלחמה, מוצף גם הלב. עד כמה הוא מסוגל לעמוד בסיפורים על אלו שהיו? על מה שאיבדנו? על מה שבני המשפחות משלמים מאז נעקדו יקיריהם? כמה כאב וצער עוד יכול הלב להכיל?
ובכל זאת, אני מרגישה חובה מוסרית, אישית, לנצל את השורות הבאות לשני סיפורים שאולי הם בעצם אחד. סיפור על חברות גדולה, על חברות גדולות.
על שתי הנשים שנרצחו בתחילת השבוע, עליזה רייז ורחל כהן, יחד עם חוקר המשטרה אלעד וינקלשטיין, בפיגוע הנורא על הכביש שאני ועוד רבים ורבות נוסעים בו מדי יום באופן שגרתי.
למען הילדים
השמות שלהן לבטח ייעלמו מהשיח ואף אחד מאיתנו לא יזכור אותן. אני לא אומרת את זה בשיפוטיות, אלא מציינת עובדה עצובה. כי בינינו, מי מכם זוכר את הילד הקדוש יהושע אהרן טוביה, שנרצח בפיגוע לפני פחות מחודש? או את נדיה, שחר, ענבר ורויטל, שנרצחו ביפו לפני שלושה חודשים?
ובכל זאת, בעיקר בשביל עצמי, את הטור הזה אני רוצה להקדיש לזכרן. לא רק מפני שהיו קרובות אליי גיאוגרפית ואישית ורגשית, אלא בעיקר בגלל גילן. וכן, העובדה שהן נרצחו יחד כחברות טובות, תושבות היישוב קדומים שהן כה אוהבות.
את עליזה זכיתי להכיר בגלגול הקודם שלי, בשנה שהתגוררנו בקדומים וחינכתי בכיתה א' בבית הספר בקרני־שומרון. עליזה הייתה היועצת החינוכית של בית הספר, שהיה הראשון שעבדתי בו בתור מורה, מנהלת כיתה. היינו נוסעות יחד לעבודה, עליזה ואני, לפעמים אני הייתי מסיעה אותה לפעמים היא אותי, לפעמים עם עוד מורה שגרה בקדומים.
בשנה ההיא, עליזה נתנה לי השראה ביכולתה ליצור שפה משותפת עם הילדים הקטנים. למצוא איך להגיע אליהם, אילו מילים לומר, איך לא לוותר להם ועליהם.
היא ליוותה אותי בשנה הזאת, שהייתה די מאיימת בשבילי כמורה בתחילת דרכה שרק עברה לגור באזור, ובכלל לא בטוחה ביכולותיה. היא הייתה לי בת שיח מרתקת ומלאת השראה על הבחירה שלה בחיים בקדומים, על ילדיה ונכדיה, על התלמידות והתלמידים, ובעיקר על החברות הטובות שלה.
חברתי הטובה אמונה סיפרה על המאמצים הרבים שעליזה עשתה למען הבן שלה, ילד בעל צרכים מיוחדים שהתקשה מאוד אז, ונקשר במיוחד אל עליזה.
למרות השנים הרבות שעברו, את עליזה עוד המשכתי לפגוש מדי פעם בחנות היד שנייה שהתנדבה בה, ובעוד היתקלויות סתמיות מדי פעם בשביליו של היישוב קדומים.
מה שאיבדנו
את רחל לא הכרתי אישית. כלומר, נפגשנו פה ושם, אני אפילו חושבת שלמדנו יחד בחוג ריקודי עם לפני הרבה שנים, אבל את הסיפורים עליה הכרתי היטב. על המסירות הגדולה שלה למען חברתה האהובה רחל גביש, ובעיקר למען ילדיה של רחל שנרצחה עם בעלה, בנה ואביה בפיגוע הנורא בביתם באלון־מורה לפני 22 שנה. איך היא אפילו החליפה אותה כיועצת חינוכית בבית הספר שלימדה בו, ונותרה יועצת עד יומה האחרון.
מי מכם זוכר את הילד הקדוש יהושע אהרן טוביה, שנרצח בפיגוע לפני פחות מחודש? או את נדיה, שחר, ענבר ורויטל, שנרצחו ביפו לפני שלושה חודשים?
רחל ועליזה שתיהן היו חברות טובות, אמהות ונשים מסורות, סבתות לנכדים, מלאות בעולמות פנימיים ומלאות השראה.
בוודאי חלק מכם מחכים שאומר אולי גם מילה על מסירותן לארץ ישראל. על האידיאולוגיה הגדולה שכרכה אותן לחיים מעבר להרי החושך. על הערכים שאפשר לשאוב מהן ולקחת קצת גם לחיינו.
אבל אין שום צורך. אהבתן לחיים, החברות הגדולה ביניהן ובין חבורה גדולה ויפה של נשים וגברים בני הגיל השלישי בקדומים, המסירות שלהן לעבודתן החינוכית, למשפחות שלהן, מספיקים לי ואני מקווה שגם לכם, כדי להרגיש חיבור. להבין מה היה לנו, ולכאוב את מה שאיבדנו. אפילו אם מיד אחר כך נשכח ונמשיך לכאב או לאבדן הבא.
עליזה ורחל הן כל אחת עולם ומלואו, כל אחת עטופה מעגלים מעגלים, וכל מעגל כזה הוא אגם עמוק של צער ויגון שלא ידלגו הלאה, ויישארו בו לעולמי עד.
המעט שאני יכולה לעשות פה הוא להציף אותן בזיכרוני ובכך להחיות לרגע אחד את החיים שנלקחו. הם היו חיים ענקיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
