מכל האמירות המדכדכות של קהלת, "אין חדש תחת השמש" היא הקשה מכולן. אם לסכם את כל תורת המחזוריות הדיכאונית הזאת על רגל אחת: את מה שאנחנו לומדים וָתִיקֵינוּ כבר הספיקו לשכוח; ועד שאנחנו נפנים איזה לקח, יהיה מי שידאג להחזיר אותנו לנקודת הקלולס ההתחלתית. כך היא דרכו של העולם המתנהל תחת השמש: את הכסיל האחד יחליף אחר, וגם לחכם מכל אדם יימצא תחליף. וגם זה הבל ורעות רוח.
המבט המיואש של המלך בירושלים על המציאות ההיסטורית שמתעקשת לחזור על עצמה הוא הפך התקווה. אם תרצו, תמונת מראה לכמיהת ימות המשיח. יורש העצר הראשון לבית דוד – שושלת שדורות רבים עוד יתפללו לצמיחתה הגאולית מחדש – מייצר את הטקסט הנוגה ביותר בכתובים. בניגוד לאיוב המשתקם, קהלת יודע גם ברגעי השיא שבוא תבוא הנפילה. לך תצא מהמיטה בבוקר עם האנרגיה האנטי־חיונית הזו.
מרירות קהלת שבה אלינו בכל פעם שהטרור מכה בנו מחדש. הסיזיפיות הקיומית כאן, בין הצלחות כבירות לשכול יומיומי, חונקת בגרון. הרי כבר הכינו את האויב מכות קשות בדרום, החרבנו ומוטטנו, השלמנו שרשרת מבצעי מדע בדיוני בצפון, כבשנו והסגנו אויב אחור. אז איך עוד פיגוע ירי בשומרון? ואיך האזעקות מתחדשות בנגב המערבי? ואיך ייתכן שאחרי הכול ולמרות הכול, שוב שמות מותרים לפרסום בהתרסקות משפחות נוספות בישראל? ועד מתי תמונות התום והטוהר, וכמה עוד? ואיך מחבקים ומכילים את כל הפנים והשמות ובני משפחתם? לא, עוד לא באמת חשבנו שתמו 150 שנות טרור, וכבר נדרשנו בלב שלם לצחצח חרבות, פעם אחר פעם, סבב אחרי סבב, לטובת השלמת משימת הדור.
אנחנו הרי עם של גיבורי־על, מתוכנתים גנטית לקום כארי מרבצו, לתקן את שחוללה קונספציית הפיהוק הלאומי ששלחה ציפורניים מחודדות בין איש לרעהו, והותירה ציפורניים כסוסות ופצועות להגנה על גבולות הארץ. אז לא, אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה, אנחנו רק קצת מותשים ממנה. כי אם עכשיו, בשיא החרבו־דרבו, הם מרימים ראש – מה כן יוריד להם אותו אחת ולתמיד, או לפחות אחת קצת יותר מתמיד? באילו נסיבות יוכלו אזרחים לעלות על אוטובוס או על רכבם הפרטי, ולדעת שהם שמורים מכל אויב ואורב בדרך, מוגנים לחלוטין מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם? ואם אין חדש תחת השמש וגם לא יהיה, אז לאיזו בשורה בעצם אנחנו מחכים, ואיך מתקיימים בה, ואיך שורדים?
שנינו לא מאותו הכפר
אכן, אין חדש תחת השמש, אבל משהו עשוי להתחדש דווקא מעל. צריך רק לעמוד על קצות האצבעות כדי לקבל פרספקטיבה, אולי אפילו לטפס מעל ומעבר למה שקרני אור השמש מסוגלות להאיר, ולמצוא דרך שהסללוּם הקיומי שעל הארץ מצליח לפרוץ בה נתיבים קדימה ולמעלה, במקום לחזור על אותו מסלול סיזיפי מחדש.
בוויכוח על התגובה הישראלית הראויה לטרור, התגובה שתחסל אותו אחת ולתמיד, מתעמתות תדיר שתי אסכולות וכחניות באותה השאלה: האם להשתלט על האזור שהרצח אירע בו, או שמא לסגת משם ולקבוע קו גבול חוצץ בין ישראל לפלסטין המדומה. או במילים אחרות, אנחנו חלוקים איזה כפר צריך למחוק – את זה שהרצח נעשה בו, או את זה שהנרצחים יצאו ממנו.
מדינת ישראל מתבקשת להתחשב במחלקי הבקלאוות הבלתי מעורבים. גם אחרי מתקפת הטרור האיומה שהוכיחה כי אין חומה שטרוריסט לא יתגבר עליה ואין אדמה בישראל שהאויב הברברי שלנו לא יחמוד, אנחנו נדרשים לאפשר סיוע הומניטרי בעזה וגם ביהודה ושומרון. להקל במחסומים, להתחשב בדרכים, להימנע מענישה קולקטיבית של מי שרק חגגו, שרק אפשרו, שרק צילמו או העלימו עין.
אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה, אנחנו רק קצת מותשים ממנה. כי אם עכשיו, בשיא החרבו־דרבו, הם מרימים ראש – מה יוריד להם אותו?
אבל עם כל הכבוד לאויב האנושי, ישראל נדרשת לדאוג קודם כול לקיומה שלה, ואת זה היא לא תצליח לעשות בלי שליטה על השטח ובלי לגבות מהאויב מחיר קרקעי. זה הכלל: אם אין לחם, אל תחלקו בקלאוות. חילקתם? אל תבואו לבכות שאתם צריכים נורמליזציה קיומית. כפר שבו התרחש רצח ישראלים, כמו גם כפר שממנו יצאו המרצחים, מוכרח לשלם את המחיר – מחיר כלכלי, מחיר קרקעי, מחיר בלתי הפיך של איבוד שליטה של האסלאם הרדיקלי לטובת שליטה ישראלית. במקום לשוב לשיטת המרדף והחיסול או המעצר והשחרור בעסקה; במקום לשמור את גביית המחיר האמיתי עד אחרי המתקפה הבאה ומחיר הדמים הנורא, הגיעה שעת ההכרעה. שעת "לא עוד" האמיתית, שמורידה את הראש של האויב כבר בניסיון הפיגוע, ובוודאי לא מחכה אחרי פיגוע שצלח.
לולאת האינסוף של שלמה המלך צצה בשעת סיכום כהונתו הדשנה, כשהוא נדרש להניח את הממלכה אשר בנה לאדם אחריו, ומי יודע החכם הוא או סכל; אבל היא צצה גם בשעתו הרומנטית מכולן, במרדף הדוד והרעיה בין הכרמים לצלילי שיר השירים. מסע אינסופי שיש בו תהומות ייאוש וחושך אבל יש בו גם נקודות אור, של אהבה שתכסה על הכול, של מסקנות משלי מצילות חיים על מציאות מורכבת ופתלתלה. יש מבוך, יש תסבוכת, אבל יש גם עצות שימושיות שנכתבות ממבט שמעל לשמש, מהמקום שבו רואים איך המבוך בנוי. וגם אם לוקח קצת זמן, כך מוצאים יותר בקלות את דרכי היציאה ממנו. אתם מכירים את זה, הרי כבר פתרתם מבוכים בחיים, והם היו הרבה יותר פשוטים על הדף מאשר בריצה עיוורת בין שיחים של מבוי סתום ושל סבך ללא מוצא. הרי נדרשנו על ידי אותו חכם באדם – "מחשבות בעצה תיכון", ורק אז "בתחבולות עֲשֵׂה מלחמה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
