"עוד אשוב״, חתם שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, את נאום התפטרותו מהכנסת. שתי המילים עוררו דיון: האם כעת יחבור למפלגת מרכז? האם יישאר בליכוד ויילחם על מקומו שם? גלנט הרי רואה בעצמו את ״הליכוד האמיתי״, שלא זוהם בנגע השחיתות והשיקולים הזרים. אך גם אם יישאר בליכוד, האם יתמודד על ראשות המפלגה?
השאלות הללו לא אמורות להישמע. למעשה, העלאתן לדיון היא תעודת עניות לפוליטיקה הישראלית. ב־7 באוקטובר התרחש האסון הביטחוני החמור בתולדות מדינת ישראל. אנשים, נשים וטף חוללו, נשרפו ונטבחו, והנה בקושי שנה וחצי לאחר מכן אנחנו מנתחים את עתידו הפוליטי של מי שהיה אמון על ביטחון אזרחי ישראל בשבת ההיא. איך מעז אדם בעל אחריות כזאת להסתכל בעיניהם של אזרחי ישראל ולהצהיר שעוד ישוב?
בכל מדינה מתוקנת שר הביטחון היה מתפטר בהזדמנות האחראית הראשונה במהלך המלחמה, ופורש לביתו חפוי ראש על הכישלון האדיר שנחל – כישלון שעלה בחייהם של אלפים. אך ישראל אינה מדינה מתוקנת. בישראל, מי שכשלו ממשיכים להחזיק במשרותיהם עד שהם מצליחים לטשטש את כישלונם. במקום הכישלון האדיר, הם מצליחים לייצר תדמית של מי שפוטר בידי ראש הממשלה, במקרה של גלנט; או של הצלחות בשדה הקרב, במקרה של הרמטכ״ל. הנורמה הלא נורמלית הזאת מתקיימת אפילו בלשכה החשובה במדינה, לשכת ראש הממשלה, שהדיון בעניינה עסק בדחיית המשפט הפלילי ובהשתתפות בהצבעות בכנסת, במקום בעובדה שראש הממשלה טרם נשא באחריות למחדל, אפילו לא באופן רטורי.
בבה״ד 1 מתנוססת האמרה ״ממני תראו וכן תעשו״, שתפקידה להתוות את הדרך המוסרית של קציני צה״ל. האם אלופי המטכ״ל עומדים בדרישה הזאת? מלבד ראש אמ״ן לשעבר אהרן חליווה, כולם עדיין חלק מהמערכת. מה שווה לקיחת האחריות אם היא נשמעת אך לא נראית ומיושמת?
יואב גלנט, שכמעט היה ראש המטה הכללי, עמד השבוע דקות ארוכות מול המצלמות ופרש את הישגיה המופלאים של מערכת הביטחון מאז 8 באוקטובר. הוא דיבר על חיסול נסראללה, הפגיעה האנושה בחמאס ובחיזבאללה, ואפילו התרומה להפלת ממשל אסד. הוא לא הזכיר כמעט לקיחת אחריות על טבח 7 באוקטובר. האיש שהעיד שישוב ויבקש את אמון הציבור בעתיד, התייחס באופן כללי ולא מחייב לטבח שהתרחש תחת משמרתו ותחת אחריותו. ליותר מאלף הנרצחים מגיע שיתייחסו אליהם קצת יותר ברצינות, וכך גם לכמעט מאה חטופים שעוד נמצאים בידי חמאס ולחטופים שכבר חזרו, למאות אלפי הפליטים בארצם, לנופלים ולפצועים.
בחודשים האחרונים, כל מי שמתנגד לממשלה הפך בעיני חלק מן העם לצדיק. אכן, הממשלה כיהנה בזמן האסון הגדול ביותר מאז הקמת המדינה, ורוב חבריה מסרבים עד עתה לקחת עליו אחריות, אך רבים מדי שכחו שגם גלנט הוא חלק מהעניין; חלק מרכזי וחשוב: שר הביטחון. הוא הוביל את המדיניות הביטחונית של הממשלה, שכשלה באופן חמור וטרגי כל כך. הוא אמר שהוא נוטל אחריות, אבל לא נטל אותה. הוא לא התפטר מתפקידו אלא פוטר מסיבות פוליטיות בידי ראש ממשלה שלא נטל אחריות בעצמו. הוא התפטר מהכנסת לא משום שהפנים את חלקו במחדל הביטחוני, אלא כי חש שזה הצעד הפוליטי הנכון לו, וכדי לא לשרת כחבר כנסת מהשורה.
מאז כישלונו ב־7 באוקטובר 2023, השתתף גלנט בהבאת מערכת הביטחון להישגים יוצאי דופן. חמאס כמעט נכחד, חיזבאללה נחלש, איראן איבדה רבים מנכסיה. גלנט גם דבק בעמדתו הצודקת שחוק ההשתמטות משירות אינו מוסרי, אינו צודק ומסכן את ביטחון המדינה, למורת רוחם של חבריו לקואליציה. לכל הצעדים הללו דרושים אומץ והקרבה, אך אסור שהם יטשטשו את המחדל החמור שקרה תחת ידיו. במדינה חפצת חיים, אחריות משמעה אחריות מעשית, לא רק במילים. משמעה שהמילים ״עוד אשוב״ לא יכולות להופיע בנאומו של אדם שלפני שנה וחצי בלבד עמד בראש מערכת הביטחון בזמן כישלונה הגדול מאז ומעולם.
