דו"ח ועדת נגל הוא המסמך הממשלתי הרציני ביותר שפורסם בישראל מאז 7 באוקטובר. 12 החברים והחברות בוועדה שלמדה את אתגר הביטחון הלאומי הפיקו אמירה כוללת, מנומקת ומאוזנת, שמתווה דרך להתמודדות עם הצפוי לנו בעשור הקרוב. אפשר להסכים ולא להסכים למסקנות אלה ואחרות. אפשר לתהות מדוע חלק מהלקחים אינם חדים יותר. אבל השורה התחתונה מרשימה. בסביבה אנושית מפולגת ובזירה ציבורית מורעלת, יש לנו סוף-סוף עוגן של מקצועיות אחראית ושקולה שיכול לשמש בסיס לגיבושה של אסטרטגיה לאומית ראויה.
הצעותיה של ועדת נגל רבות חשיבות: חיזוק יכולת התקיפה במעגל השלישי, חיזוק ההגנה בגבולות, חיזוק מערך ההגנה האווירית, חיזוק יכולת התמרון, חיזוק העצמאות החימושית. אבל ההצעה הראשונה במעלה לא נוגעת לטנקים, למטוסים ולטילים, אלא לבני אדם. לשיטתה, המשימה הדחופה ביותר העומדת בפנינו היא הטיפול בהון האנושי בצה"ל.
הקביעה הזאת דרמטית. יותר משהוועדה מוטרדת משאלות של סדרי כוחות ומלאים, היא מוטרדת משאלות של איכות וערכיות אנושיים. האמירה של צוות נגל היא חד־משמעית ומטלטלת: "הוועדה התרשמה שכוח האדם בצה"ל נמצא במצב משברי, ודורש טיפול דחוף ברמה הלאומית". כבר לפני המלחמה, מדיניות שגויה ותרבות אזרחית בעייתית גרמו לתופעות קשות בצבא: פגיעה במקצועיות, פגיעה באיכות, ירידה בנכונות לשרת, שחיקה של הוודאות התעסוקתית. אבל המלחמה הוסיפה תופעות חדשות שהוועדה מתייחסת רק לחלקן: אובדן אמון בפיקוד הבכיר, אובדן אמון במצוינות ובערכיות של המערכת, ביקורת נוקבת על התרבות הארגונית, עומס יתר, שחיקה, פגיעה בתחושת השליחות והגאווה.
התוצאה חד־משמעית: צה"ל ניצח את חמאס וגבר על חיזבאללה והכה את איראן – אבל צה"ל מותש. הוא השקיע במלחמה את משאבי האנוש שהיו לו ואת משאבי האנוש שלא היו, והוא נדרש באופן דחוף להתחדשות. מובן מאליו שיש צורך חיוני ברבבות הצעירים החרדים, הבריאים והמפולפלים, שממאנים להיכנס תחת האלונקה. אבל מעבר לכך יש צורך גם בגיוס נרחב ומעמיק הרבה יותר של לוחמים לצבא הסדיר ולצבא הקבע ולצבא המילואים. יש לנקוט פעולות מיידיות והחלטיות שישאירו את הטובים בפיקוד, וימשכו את המצוינים אל השירות בחזית הקרבית ובחזית הטכנולוגית. מהפכה במבנה השכר ומהפכה בתרבות הארגונית הן צו השעה. צה"ל זקוק לשתיהן כאוויר לנשימה.
אבל למתרחש במערכת הביטחון יש מקבילה מדאיגה בחברה האזרחית. הנתון של הלמ"ס בדבר 83 אלף הישראלים שעזבו את הארץ בשנת 2024 הוא רק קצה הקרחון. מומחים מדווחים על אסון בהתהוות בשלושה תחומי חיים שבלעדיהם לא יהיו לנו חיים: בהייטק, באקדמיה וברפואה, מתרחשת תופעה כבושה וגלויה של בריחת מוחות דרמטית. התהליך החל בראשית 2023 – בעקבות המאבק על הרפורמה המשפטית – אבל התעצם מאוד אחרי 7 באוקטובר. יותר ויותר ישראלים צעירים, מוכשרים ומשכילים חשים ניכור כלפי ישראל החדשה ומחפשים לה חלופה.
רובם אינם נוטשים אותנו מיד ולצמיתות. הכלכלה הגלובלית של המאה ה־21 גם לא מחייבת אותם לעשות זאת. כל שהם עושים הוא לנסוע לדוקטורט או להשתלמות או לרילוקיישן – ולא לחזור. לרכוש דרכון זר, לרכוש בית שני בחו"ל, להעניק לילדים זהות נוספת. לרשום את הסטארטאפ החדש לא בתל־אביב אלא בדלאוור. וכך, כמעט בסמוי מן העין, הרקמות האנושיות שחוללו את הנס הישראלי של המאה ה־21 הולכת ומידלדלות. העתיד של מכון ויצמן, הטכניון ורפאל מתעמעם. בעוד אנחנו חוגגים את ההישגים המזהירים של 2024, אנחנו מסכנים את ההישגים החיוניים של 2044.
באחת משיחות הנפש שלי עם ראש הממשלה אריאל שרון, אמר לי הלוחם המיתולוגי: גם כאשר אתה מנצח במלחמה, אתה נחלש. הניצחון תובע ממך את כל אשר יש בך, והוא משאיר את הגוף הלאומי לאה ותשוש. את האמירה החכמה הזאת כדאי לשנן כעת. מצד אחד, המהפך האסטרטגי של החודשים האחרונים הוא אכן מופלא. ראוי לחגוג אותו וראוי להיות גאים בו. מצד שני, מתחת לפניו של הניצחון הצבאי המרשים רובץ אתגר אנושי עצום. בעוד חטופינו במנהרות השאול של עזה ובעוד גיבורינו נלחמים ונופלים בעזה – עלינו לטפח את האיכות והערכיות גם בצבא וגם בחברה האזרחית. גם בעידן הבינה המלאכותית, מי שיקבעו את תוצאותיה של המלחמה הבאה הן הבינה האנושית – ורוח האדם.
