בשבועות האחרונים אני מוזמן שוב ושוב לדבר בפני קהל דתי־לאומי בתור אביו של סגן הדר גולדין, שהחברה הישראלית כשלה להביאו משדה הקרב ולקבור אותו במולדתו. כמי שצלצל בפעמונים במשך תשע שנים מול אוזניים ערלות ולב אטום, אני נפעם מההתעוררות הערכית בעיצומו של מאבק איתנים על ערכים ומצוות, ובעיקר על האומץ להתמודד עם הנפש.
אני מבקש להציע כאן את דרכי האמונית, דרך החסד, "חסד של אמת" – השבת חלל לקבר ישראל. אני מבקש משלומי אמוני ישראל להצטרף למשפחתי ולהפסיק לומר את הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת "הטוב והמיטיב", עד שנשיב את הלוחמים והלוחמות החללים לקבר ישראל.
במסכת תענית למדנו שהברכה נוספה אחרי שהובאו חללי ביתר לקבורה. בסוף מרד בר כוכבא עמד העם בייאוש גדול. המעצמה הרומית הרגה את אחרוני הלוחמים שהתבצרו בעיר ביתר, ולא אפשרה להביאם לקבורה. ילדים לא ידעו אם הם יתומים, הורים לא הכירו את גורל בניהם, נשים לא הבינו אם הן עגונות או אלמנות.
משאפשרה רומא לקבור את חללי הקרב, תיקנו חז"ל את ברכת הטוב והמיטיב, והוסיפו אותה לברכת המזון. בברכה הזאת אנחנו מבקשים את הדברים הבסיסיים, הפשוטים והברורים ביותר – פרנסה וכלכלה, הצלה והצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, רחמים וחיים. בזכות מה אנו מבקשים? בזכות החסד, בזכות הבאת חלל לקבר ישראל.
אין אני מבקש, כמובן, לבטל ברכה שתיקנו התנאים, אלא להשהות את אמירתה עד שנוכל לברכה בלב שלם. הברכה תוקנה כדי שנברך על הטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא כשהבאנו פעם את חללינו הלוחמים לקבר ישראל. אני רואה לנגד עיניי תנאים ואמוראים המצווים לנו לעמוד בניסיון פעם נוספת, להעמיק את ראייתנו הפנימית, ולבחון שוב אם ראויים אנו לברכה.
החלטנו במשפחה לא לברך את הברכה הזאת כשהיו "רק" שניים שלא הובאו לקבר ישראל, הדר ואורון שאול. פחדתי מהמשמעות, ראיתי את האסון המתקרב עלינו והתרעתי עשרות פעמים במשך שנים, עד שמחת תורה. כעת יש עשרות חללים בידי האויב. אם כך נענשנו על שניים, מה יהיה גורלנו כשאנו מפקירים את העשרות?
רעב פרץ בימי דוד, והתברר לו כי הרעב הזה קשור בפגיעה שפגע שאול בגבעונים – וגם בזיכרון החרפה על שלא הביא את שאול המלך ולוחמיו לקבר ישראל. התנא פנחס בן יאיר מלמדנו לקח חשוב בפרקי דרבי אליעזר: שלוש שנות הרעב החלו מיד כשהתחיל שלטונו של דוד, "שנה אחר שנה". דוד ביקש לדעת מה חטא העם שהביא את הרעב. כמו כל מנהיג, הוא חשב שהחטא מצוי בעמו, שיש בו חטא מוסרי ועוון חברתי. שמא עובדי עבודה זרה יש במחנה ישראל? שמא גילוי עריות פשה בעם? שמא יש בהם רוצחים שופכי דמים?
שלוש שנים דוד חקר ובדק את עמו, וגילה שהעם נוהג כהלכה. אז הגיע המלך למסקנה שהחטא אינו בעם אלא בהנהגה, בו עצמו. העונש ניתן לו כי המנהיג לא הביא את שאול ולוחמיו לקבר ישראל.
"וילך דוד, וייקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו… ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין… ויעשו כל אשר ציווה המלך". מה ציווה המלך? דוד לוקח את ההנהגה, כל חכמי ישראל וגדוליהם, ומצווה להעביר את הארון בכל שבט ושבט, כדי שכולם יוכלו לגמול לחלל חסד אחרון.
כך עוצבה ההתנהגות הישראלית הבסיסית – הבאת לוחם חלל לקבר ישראל היא חסד של אמת. "והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד כדי שיצאו ידי חובתן בגמילות חסדים… כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר: 'ויעתר א־לוהים לארץ אחרי כן'".
דוד לימד את העם את מידת החסד הגדולה ביותר – הבאת חלל לקבר ישראל. החסד הוא שמשבית את הרעב.
איך נתגבר על הרעב בקרבנו בימים אלה כשאלפי אחים ואחיות נטבחו בידי אויב שמחזיק בהדר ואורון עשר שנים? איך נתגבר על הרעב בקרבנו כשמאות אחיות ואחים נתונים בידי האויב ואיננו יודעים אם הם חיים? לאן נוליך את החרפה שבהפקרה? איך נתחיל לטפל ברעב בעצמנוו? ראשית, נתחיל את חשבון הנפש בכך שנפסיק לומר את ברכת הטוב והמיטיב, ונבין שהבאת החללים לקברם היא שתביא את החסד, ונהיה ראויים לברכה.
את החסד מלמד אותנו משה. בסוף ספר דברים, כשמשה נפטר, אנו מוצאים פסוק מופלא: "ויקבור אותו בגי". מי קבר את משה בגיא? תשובת המדרש היא: "הקדוש ברוך הוא נתעסק בקבורתו של משה". לתמיהה כיצד אנו יכולים להעלות על הדעת שהקדוש ברוך הוא יתעסק בקבורתו של בן אנוש, ואפילו יהיה זה משה, ניתנת התשובה שהוא עשה זאת משום שמשה המנהיג קיים את השבועה שעם ישראל נשבע ליוסף, שייקחו את עצמותיו לארץ ישראל כשיעזבו את מצרים.
"וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד א־לוהים אתכם, והעליתם את עצמותיי מזה אתכם". משה הבין כי ההבטחה "פקוד יפקוד" לגאולה היא פועל יוצא התלוי ב"השבע השביע". רק אם מקיימים את השבועה, תבוא הגאולה.
משה ממלא את המצווה, ולא מניח אותה מידו במשך ארבעים שנה. כדברי המכילתא דרבי ישמעאל, "'וייקח משה את עצמות יוסף עמו' – להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה, ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: 'חכם לב ייקח מצוות, ואוויל שפתיים יילבט'". על ים סוף, כשכל עם ישראל עסוק בביזת מצרים המותרת להם, יש אחד שאינו עסוק בביזה כי אם במצווה. המצווה היא הבאת המת לקבר ישראל. העוסק במצווה מגלה את דבקותו במצוות, את חוכמתו ואת מידת החסידות שבו. מי שלא עוסק במצווה ממש, ורק מדבר עליה, "אוויל שפתיים יילבט". מי שנהנה מפירותיה הוא בלשון המכילתא "בוזז". האם אנו בוזזים או עוסקים במצווה?
ואתם? האם אינכם חשים את הרעב בחיינו? החללים והחיים שנרצחו ושנחטפו באחריותנו מופקרים. הפנינו את גבנו לשני לוחמים, הדר ואורון, וכעת אנו חבים למאות. הפקרנו את המצוות, לא הבאנו את החללים, לא פדינו את השבויים – ואנו ברעב.
האם יימשך הרעב לאחריות, הרעב לערבות הדדית, הרעב למצוות? אין אנו ראויים להגיד את ברכת הטוב והמטיב עד שנעשה את החסד, עד שנביא את אחיותינו ואחינו המתים והחיים. זה בכוחנו. "ויעתר א־לוהים לארץ אחרי כן".
