בשבוע שעבר עסקנו במפגש בין שני אישים שכל אחד מבקש למלא את תפקידו בעולם, ומתברר שהמשימות שלהם מנוגדות ואף מתנגשות. השבוע, במעמד ההתכנסות של שנים עשר בני ישראל סביב מיטתו של יעקב אבינו, ביקשתי להרחיב את המורכבות ולדון במשפחה שיש בה שנים עשר בנים, שלכל אחד מהם יש אופי משלו, כישרונות משלו, וייעודים שעליו לממש, ייעודים השונים מאלו של אחיו. כששנים עשר הבנים הללו הופכים להיות שבטי י-ה, עם ישראל, התופעה הזאת חוזרת על עצמה בכפלי-כפליים. עם של שבטים שונים זה מזה האמורים להתלכד לאומה אחת.
והנה, ידידי ר' קרייג קייסב שלח לי השבוע קטע מתורתו של ר' יעקב קמנצקי, יליד ליטא וחניך ישיבותיה, ראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק (נפטר בתשמ"ו). הרב ניסח היטב את שהתכוונתי לכתוב ופטרני מלנסח בעצמי. וזו לשונו (בספרו "אמת ליעקב" על התורה, בראשית מט א):
"הנה כבר ביארתי לעיל שעיקר כוונתו של יעקב קודם פרידתו מהעולם היה להשריש את האמונה בגאולה האמיתית, ולכן חילק לכל אחד מבניו את תפקידו וייעודו בארץ ישראל ובכלל ישראל; כל אחד קיבל ממנו הדרכה לעתיד בהתאם לכישרונותיו ועתידו. כלל ישראל לפי מחשבת יעקב אבינו אינו מיועד להיות כעם אחד בלי שום חילוקי דעות ביניהם, אלא אדרבה תפקידם הוא לחיות ביחד כשנים עשר שבטים נפרדים; כל אחד ותפקידו האישי, אבל כחלק בלתי נפרד מהציבור. לפי צוואתו של יעקב אסור היה לשבט אחד להתערב בתחומו של שבט אחר, כי כל שבט נועד לתפקיד מיוחד. ולכן נענשו החשמונאים, שבאו משבט לוי, כשלקחו את המלוכה לידיהם, כי תפקיד המלוכה נועד לשבט יהודה ולא לאחר. עונשם היה חמור מאוד, כי הלא זרע החשמונאים כלה ואבד מן העולם, והכל רק משום שהתערבו בתחום של שבט אחר, וכמו שביאר הרמב"ן להלן [פסוק י'] באריכות.
"ואמנם כפי שהזכרנו, אף על פי שכל אחד קיבל תפקיד מיוחד בחיי האומה, מכל מקום אסור להם לשכוח שהם כולם חלק מצבור אחד גדול, ועליהם מוטל לכבד גם את דרכם של שבטים אחרים בעבודת ה'. כדי להדגיש נקודה זו, קרא יעקב לבניו ואמר להם "האספו ואגידה לכם גו' הקבצו ושמעו בני יעקב", כלומר, כל אחד מהאחים היה נוכח בשעה שדיבר יעקב בפרטיות עם כל שבט, והיה זה כמו שיעקב אומר לכל אחד: הקשב ושמע את מידותיו המיוחדות של אחיך ואת התפקיד שנועד לו, כך שאף שאסור לך להתערב בתחומו מכל מקום ידוע תדעו כי כולכם שייכים לציבור אחד.
"ואמנם היה בזה גם לימוד נוסף. כל אחד מהשבטים היה נוכח בשעה שדיבר יעקב עמהם משום שעליו היה להבין ולדעת שאע"פ שתפקידו חשוב ונחוץ לקיום האומה, מכל מקום קיומה של היהדות לא מוטל על שכמו לבד; שותף הוא בעבודת השי"ת ביחד עם שאר אחיו. יעקב אבינו חילק את האחריות לקיום העם בין כל השבטים, כך ששום שבט לא יכול לבוא ולטעון שחלקי הוא היותר חשוב ומבלעדיו אי אפשר לנו להתקיים. ואמנם אין כל רע אם יהיו חילוקי דעות בין השבטים, כי המושג "שלום" אין כוונתו שכולם צריכים להסכים ולאחוז בשיטה אחת ובדרך אחת, אלא אדרבה מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ולכן באמת ייעד יעקב לכל אחד את חלקו ודרכו המיוחד, אבל על הצדדים במחלוקת לדעת כי לאו דווקא דרכם היא היחידה והנכונה, כי כל זמן שהם מסתמכים על סמכות הלכתית נעלה הרי יש לנו את הכלל של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כי כל אחד ואחד יש לו דרך מיוחדת בעבודת ה' וכפי שביארנו, והבן זה".
את רעיון ריבוי השבטים אנחנו מבינים היטב ואף מממשים בימינו במדינת ישראל בעוצמה רבה. מסתבר, שאין צורך במאמץ מיוחד כדי לגרום לכך שכל קהילה ושבט יחדדו את המיוחד להם ואת הניגוד והשוני בינם לבין האחרים. שני אתגרים גדולים הציב יעקב אבינו לבניו ואותם עדיין עלינו לממש. האחד הוא כינונו של אתוס משותף, דהיינו הסכמה לאומית על-שבטית על הבסיס המוסכם שמאגד את כולנו לעם אחד. האתגר האחר הוא הירתמות למשימה הכללית, מתוך הכרה בחשיבות תרומתו של כל אחד מן השבטים האחרים, ניהול המחלוקת לשם שמים מתוך כבוד והערכה הדדיים.
בשני האתגרים האלה יש לפנינו עדיין עבודה רבה. למעשה, אפשר לומר, שזו הקומה הבאה של בניין העם והארץ המוטלת עלינו. זכינו ב"ה להתגשמות קומה ראשונה של קיבוץ גלויות והתבססות חומרית, ביטחונית וכלכלית, ברחבי הארץ. אף על פי שעוד יש הרבה מה לעשות בקומה הראשונה, נחוצה עליית מדרגה במפעל הלאומי והציוני, בקומת בניין הרוח המשותפת.
הכל יודעים שזו משימה קשה מאוד, אבל אין לנו רשות להתייאש ממנה. עם ישראל הגיע להישגים שנראו בלתי אפשריים בדורות האחרונים בתחומים רבים, ואין סיבה שלא לקוות להצליח גם להתקדם הלאה. יתר על כן, לעתים נחשף לעין כל שאתוס משותף וערבות הדדית שכזאת קיימים, אלא שהדבר מתרחש בדרך כלל בעת צרה ליעקב, כפי שראינו בשנת המלחמה שעברה עלינו. השאלה היא איך מגיעים לכך מתוך הרווחה ולא מתוך צרה ומצוקה.
לשם כך, עלינו לשוב ולהתבונן במעשיו של יעקב אבינו. יעקב, כפי שביאר הר"י קמנצקי, עשה שני דברים מנוגדים. הוא כינס את הבנים על מנת לשתף אותם יחד, כאשר על פי חז"ל הם התאגדו יחד וקראו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אך בד בבד, הוא גם פנה בנפרד אל כל אחד מן הבנים והבהיר לו את ייחודו.
לא די בדרשות נלהבות או בקריאות נרגשות לאחדות. מדובר במשימה מורכבת, ממושכת ועתירת מכשולים. יש לצקת תוכן מעשי במהלכים המובילים לאחדות. הם אמורים להתרחש בשני מסלולים. המסלול האחד הוא הבנה מעמיקה של המשימות והתפקידים של כל קבוצה בחברה הישראלית. נחוץ גם בירור פנימי בתוך הקבוצה עצמה וגם הנהרת ייחודה וחשיבותה של המשימה הייחודית שלה עבור החברה כולה. כל עוד השלב הזה לא מתרחש, המפגש בין השבטים מחולל פחד הדדי, כאשר כל שבט סבור שהאחרים רוצים להשתלט על המרחב כולו ולדחוק את רגליו, כפי שראינו בתחילת פרשת ויגש. רק מתוך הכרה וכבוד הדדי, מתוך מתן מקום אמיתי לערכים ולאמונות של הזולת, אפשר להוריד את מפלס הפחד והעוינות, ולגשת לעשייה של בנייה משותפת.
