לפעמים דווקא התכונות הטובות שלנו, שרוב הזמן מובילות אותנו למקומות טובים ונכונים, מתגלות כנקודת החולשה שעלולה לפגוע בנו. זה יכול להיות טוּב לב שמעוור אנשים מלהבין שיש גם רוע בעולם, או אידיאליזם ועשייה שגורמים להזנחה עצמית או להזנחת הסביבה הקרובה. ומה שנכון במישור האישי קיים גם ביחס לקבוצות מגזרים, ואפילו במישור הלאומי.
עם ישראל מתאפיין בערבות הדדית עמוקה. כולנו מכירים אותה, גדלנו על האתוס שלה, שרנו בעיניים נוצצות על מי שבחצי הלילה קמו והכו בקצה העולם, על עם אשר לא יחשה ושאת בניו לא יפקיר לזר. תכונת הערבות ההדדית התגלתה במלוא עוזה בשמחת תורה לפני שנה וחצי, בדמותם של הגיבורים שנעו לעבר יישובי עוטף עזה להילחם מול אלפי מחבלים, כשבידיהם רק רובה או אקדח ולפעמים גם זה לא. קול אחיהם קרא להם, והם התייצבו בלי לחשוב פעמיים, וחלקם גם שילמו בחייהם. הערבות הייתה חזקה מהכול.
התכונה המדהימה הזאת היא חלק חשוב ממה שמניע חלקים בעם ישראל להביע תמיכה פומבית כמעט חסרת מעצורים בעסקת חטופים, גם כשעולה התהייה אם ההפגנות מעלות את המחיר. יש מי שעושים סיבוב פוליטי על הנושא הכאוב הזה, אבל אצל רבים זוהי עשייה שנובעת מתוך ערבות. אלא שלצד ההערכה כלפי מי שמקדישים את חייהם לפעילות הזו, אי אפשר שלא לראות שהתכונה הטובה הזו עלולה הפעם גם לפגוע בנו ברמה הלאומית.
בעבר כשדיברו על השלכות של עסקת חטופים ועל כך ש"נדע להתמודד עם המחירים", הדיונים עסקו בדרך כלל במחיר הטרור, בהרוגים ובנפגעים העתידיים מידי המחבלים שישוחררו. אחרי עסקת שליט היו מי שבדקו כמה יהודים נרצחו על ידי המחבלים המשוחררים. במלחמת חרבות ברזל הצטרפו גם הדיונים על המחיר המבצעי של השהיית הלחימה או נסיגה מאזורים אסטרטגיים כמו ציר פילדלפי. לא מדובר מספיק על מחירה של עסקה חלקית שרק חלק מהחטופים חזורים בה: היא תעלה את המחיר של החטופים שיישארו, ובמקביל תקטין את התמורה האפשרית שישראל יכולה לתת. הרי אם בעסקה הזאת ישראל תיסוג, מה יישאר בידיה לתת בעסקה הבאה?
כל אלו נקודות חשובות, אך יש בהן משהו שמחמיץ את העיקר: המחיר הגדול של ההסכמה לעסקת חטופים, בעקבות ערבות הדדית חסרת מעצורים, הוא החטופים הבאים. 400 המחבלים ששוחררו בעקבות חטיפת גופות החיילים בהר דב היו המוטיבציה לחטיפת גלעד שליט. 1,027 המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, בקמפיין שסחף מדינה שלמה, היו 1,027 סיבות לכך שמרצחי חמאס חטפו הפעם 251 איש ואישה. הטרוריסטים הארורים זיהו את נקודת החולשה בתכונה הלאומית הטובה שלנו, והם לוחצים וילחצו עליה שוב ושוב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו וקואליציית הימין בראשות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר הצליחו לנפץ חלק מהמשוואה הזו. יחיא סנוואר ואנשיו היו בטוחים שהם מחזיקים בקלף הזהב, בג'וקר שיאפשר להם להכניע את מדינת ישראל. הם חשבו שישראל תימנע מחלק מהתקיפות בעזה, או שלכל הפחות הם יצליחו להגיע לעסקה מוצלחת מבחינתם שתסיים את המלחמה כשהם יכולים להניף את ידיהם בתנועת ניצחון. הם טעו. בניגוד להערכת רבים – בישראל ובחמאס – ממשלת ישראל התעקשה ומתעקשת לעמוד על האינטרס הישראלי. היא מבהירה שעם כל הכאב העצום ועם כל הרצון לראות את כולם חוזרים הביתה בשלום, ישראל לא תיכנע לטרור.
אני לא מקנא במי שצריכים לקבל את ההחלטות. המשקל על כתפיהם של ראשי הקואליציה הוא עצום. יש דברים שישראל מסוגלת לתת בתמורה לחטופים, בלי לוותר על האינטרסים ועל העקרונות. כשמבינים שהמאבק נגד שונאינו לא יסתיים בקרוב, המשמעות היא שכל עסקת חטופים שכוללת כניעה לטרור מבהירה לארגוני הטרור שהכלי החזק ביותר שלהם הוא חטיפה. כל עסקה מעודדת את החטיפה הבאה.
