הפגיעה במעמד הצבא החלה כשהקצונה הבכירה שיווקה את "תהליך השלום"

בדרך מקרה מצאתי ממש בימים אלה את מאמרו של אלוף בן ב"הארץ" באפריל 1995, לפני שלושים שנה כמעט, שכותרתו "לבנות מחדש את צה"ל". ראש ממשלת ישראל באותה עת היה להלכה יצחק רבין. בפועל היו אלה שמעון פרס ויוסי ביילין, שהובילו את רבין ואת ישראל למלכודת אוסלו.

הימים היו ימי האופוריה, כאשר מכרו לאזרחי ישראל את השקר שהשלום כבר כאן. מי שהזהירו מפני "שלום" אוסלו הוקעו כמחרחרי מלחמה; התקשורת התגייסה כדי לשווק את "השלום"; חלק ממפקדי צה"ל נסחפו – וחלקם עדיין נסחפים – בחלום "השלום". הכול נרתמו כדי להציג את הקונספציה האוסלואידית: יש מחבלים "טובים" – ערפאת ורבבות המחבלים שהגיעו ארצה תחת דגלו; ויש מחבלים "רעים" – חמאס, שאין לעשות איתם שלום או "שלום". גם היום אי אפשר להבין מדוע הקונספציה של העדפת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין כולה, מן הים עד הנהר) עדיפה על הקונספציה של העדפת חמאס, שברור שלא ניתן לו מדינה. היעד של שני ארגוני הטרור הוא זהה: חיסול מדינת ישראל.

"האתגר העיקרי של צה"ל ב־1995 איננו מתאבדי חמאס או האיום הגרעיני מאיראן", כך נפתח מאמרו של בן, כאילו לא עברו שלושים שנה. אך ההמשך מפתיע: "…אלא משבר הזהות שעובר הצבא בחברה הישראלית. מרבית הקשיים שבהם נתקל צה"ל כיום ועיקר הביקורת הציבורית עליו נובעים מקשיי ההסתגלות של המערכת הצבאית לאובדן מעמדה המרכזי בחברה".

מדוע הקונספציה של העדפת אש"ף עדיפה על הקונספציה של העדפת חמאס?

הפגיעה במעמדה המרכזי של המערכת הצבאית התרחשה כאשר אנשי צבא מקצועיים גויסו לשווק את תהליך "השלום" עד כדי התעלמות מן הסיכונים הכבדים הכרוכים בו. איך אמר לי בעבר הרחוק תת־אלוף שהיה מעורב במהלך השיווק הזה? "מחמיא ומפתה להיות מעורב במגעים המדיניים הקשורים בתהליך" (ציטוט מהזיכרון). התוצאה: ויתור על הערכות סיכונים, וגם נכונות לקחת סיכונים שלא מעטים התריעו בזמן אמת שהם סכנה ואיוולת. וכאשר "השלום בפתח" אפשר לחתום על "שלום" מחורר כגבינה שוויצרית, אפשר להקטין את הצבא, אפשר להסתמך על "גדר ביטחון" עתירת פרצות, אפשר להיות שאננים ובלתי מוכנים בבוקר 7 באוקטובר.

לא מעט מהקצינים הבכירים המוזמנים היום לאולפנים כפרשנים צבאיים, כי זה תחום מומחיותם, גולשים בתוך דקות ספורות להצגת המשנה המדינית שלהם. אבל זה אינו תחום מומחיותם. הם עוסקים שוב ושוב בסוגיית "היום שאחרי" – שם קוד למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית – ומביעים נכונות לכך שחיילי צה"ל ברצועת עזה יהיו מגש הכסף שהמדינה תוגש עליו לאויב. גם מחדל 7 באוקטובר אינו מונע מהם לחתור למדינת אויב בלב ארץ ישראל.

שתי פנינים מתוך מאמרו של בן צדו את עיניי. הראשונה: כותב המאמר ציטט את העיתון במחנה, ש"סיפר באותו השבוע על החידוש האחרון בצה"ל: יחידה מיוחדת לטקסים ומצעדים, שהוקמה בגלל העומס הכבד של אירועים חגיגיים שגרם תהליך השלום. חיילי היחידה החדשה יצעדו בסך חמש פעמים בחודש בממוצע". למי שלא הבין, צה"ל גויס לחגיגות "השלום" הראוותניות, במקום להתכונן למלחמת אוסלו ("האינתיפאדה השנייה", המינוח שנועד להסתיר את הקשר בין הסיבה לתוצאה). זאת הייתה תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו, תוצאה שרבים וטובים, אך מושתקים, הזהירו מפניה.

הפנינה השנייה: הצעת "קיצוץ ניכר בשירות החובה". בהמשך הדרך היה מי שטבע את הסיסמה "צבא קטן וחכם". את פירות הבאושים של צמצום הצבא אנו אוכלים היום.

הח"מ נמנה על מחזור גיוס אוגוסט 1964. שני מחזורי גיוס בלבד נהנו מן השירות המקוצר לשנתיים וחודשיים: מחזור אוגוסט ומחזור נובמבר של 1964. בהמשך הדרך התברר שקיצור השירות נעשה בטרם עת ועל כן בוטל, ואורך שירות החובה עלה והגיע לשלוש שנים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים נוצר הכרח להוסיף אוגדות לא מעטות. בהמשך הדרך רמטכ"לים פירקו אוגדות לא מעטות, בהתאם לסיסמה "צבא קטן וחכם". היום נאלץ צה"ל להקים – שוב, בחופזה – אוגדות חדשות.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי