השיח הציבורי על עסקת חטופים שינה בשבועות האחרונים את אופיו והפך להרבה פחות דיכוטומי. מוויכוח בין תומכי עסקה למתנגדיה, הוא הפך לוויכוח בין תומכים של שתי גרסאות שונות לעסקה: העסקה החלקית שמציעה הממשלה (סיעות הציונות הדתית ועוצמה יהודית מתנגדות גם לה), והעסקה המלאה שתובעות משפחות החטופים.
בהקשר הזה צריך לומר שהצעת הממשלה היא הגרועה בכל ההצעות. למעשה, העלאתה היא חרפה מוסרית ולאומית חסרת תקדים. ההנחה הסבירה שלפיה אם לא תתקיים עסקה מלאה בתוך זמן קצר, ייגזר גורלם של מי שלא ישוחררו בשלב הראשון, פירושה שממשלת ישראל מתכוונת למעשה לערוך סלקציה בין אזרחיה וחייליה ולקבוע ביוזמתה מי לחיים ומי למוות.
אי אפשר גם להשוות בין העסקה החלקית שהתקיימה לפני יותר משנה לזו שמוצעת עכשיו. אז התקיימה העסקה שבועות ספורים לאחר החטיפה, והייתה סבירות גבוהה שרוב החטופים עודם בחיים. העסקה נערכה בהתאם לאפשרות שעסקה מלאה תושלם כעבור זמן לא רב, כך שגורלם של מי שלא שוחררו בעסקה הראשונה לא בהכרח נגזר למוות. כיום, לעומת זאת, ברור שכל יום שעובר מסכן את חיי החטופים, ומי שלא ישוחרר בסבב הראשון כנראה כבר לא ישוחרר לעולם, או לפחות עד שתוקם בישראל ממשלה חדשה.
שתי סוגיות מטרידות את מתנגדי העסקה המלאה: סיום המלחמה, ומספרם וזהותם של האסירים שחמאס תובע בעבור שחרור החטופים. משתיהן, סוגיית סיום המלחמה, שעיקר הוויכוח הציבורי ניטש עליה, היא דווקא הקלה יותר בעיניי. הרי כל מלחמה, גם הקשה והצודקת ביותר, כמו מלחמת העולם השנייה, אמורה להסתיים. ההנחה שהמלחמה בחמאס תוכל להסתיים רק במותו של החמאסניק האחרון בעזה היא מופרכת. בכל יום קמים עזתים צעירים ומתגייסים לחמאס. אז המלחמה תסתיים רק עם מותו של אחרון העזתים?
כמובן, לטובת ישראל רצוי שהמלחמה תסתיים בהחלפת שלטון חמאס. אבל על כך הייתה הממשלה צריכה לעמול ב־15 החודשים האחרונים. אם לא עשתה דבר, וגם עכשיו אינה עוסקת בכך, אין לה זכות מוסרית לעכב את שחרור החטופים בשם הציפייה להחליף את שלטון חמאס. בגזרת לבנון ישראל לא תבעה את מחיקתו של ארגון חיזבאללה, החזק והמסוכן יותר מחמאס, אלא הסתפקה בדרישה להרחיק את מחבלי הארגון מהגבול. מדוע מה שהיה טוב ללבנון לא יהיה טוב לעזה? מה גם שתמורת הפסקת המלחמה בעזה נוכל לקבל כמאה חטופים, ובלבנון לא היה צורך כזה.
סוגיית שחרור המחבלים סבוכה יותר. שחרורם של מאות ואלפי מחבלים תמורת חטופים ישראלים יהיה אכן תמונת ניצחון מסוכנת לחמאס. יש אפוא היגיון לעכב את המו"מ עד להגבלות הגיוניות לגבי מספר המחבלים שישוחררו, ובעיקר לגבי "איכותם" – שלא ישוחררו רוצחים עם דם על הידיים, ובפרט מנהיגי מחבלים. נדמה שהפעם הדרישה הזאת אפשרית למימוש, מפני שנראה שחמאס מעוניין כרגע בסיום המלחמה עוד יותר משהוא מעוניין להתעקש על כמות ואיכות המחבלים שיקבל.
יתר על כן, דווקא מכיוון שחמאס מעוניין כיום בעיקר בסיום המלחמה, יש חשש סביר שהארגון לא יהיה מעוניין כלל להגיע לעסקה חלקית, שלא תכלול את סיום המלחמה; או לחלופין שהוא יעלה את מחירה של עסקה חלקית בתחום המחבלים, כדי להצדיק את קיומה של עסקה בלי סיום המלחמה, באופן כזה שהחברה הישראלית תתקשה לעמוד בכך. למעשה, נראה שהדיבורים האינסופיים על עסקה חלקית משרתים בעיקר את סירובם של הניצים בממשלה לכל לעסקה, שכן עסקה כזאת לא תתממש כנראה.
גם מהצד הישראלי, אם ראש הממשלה ושריו חפצים בהורדת הלחץ הציבורי מעליהם באמצעות הסכמה לעסקה חלקית, הם טועים מאוד בחשבונם. קרובי החטופים שיישארו בשבי ירגישו מתוסכלים ונואשים עוד יותר, והם צפויים דווקא להחריף את מאבקם. ישראל תיאלץ לבסוף לשלם מחיר כפול: גם זה של עסקה חלקית, וגם זה של השלמת העסקה.
במילים פשוטות: עסקה חלקית כנראה לא תתממש, ואם תתממש לא תשנה דבר בשיח הציבורי, זולת החרפה לדורות שתישאר מהסכמתה של ישראל לסלקציה בין חטופיה.
