מאז הקמת ממשלת נתניהו השישית, הקיטוב הפוליטי והחברתי גובר והולך. קשה לקבוע אם הגורם הוא קואליציית הימין, הרפורמה המשפטית, או אולי החשש מכוונות הממשלה בתחומים אחרים. כך או אחרת, התוצאה היא קרע בין אגפי המפה הפוליטית הישראלית. האסון הנורא של 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הקהו את המתח לתקופה קצרה בלבד. הישראלים ממשיכים להילחם כתף אל כתף בשדות הקרב, אך המלחמה הפנימית התלהטה במהירות מחדש. אירועי המלחמה וסוגיית השבת החטופים מחריפים את השסע, ומביאים אותו לממדים שספק אם חווינו אפילו בשנת הרפורמה.
על רקע החרדה מפני תוצאותיו האפשריות של קרע בחברה הישראלית, צצו שלל יוזמות שיח והידברות. אנשים טובים ויקרים שגורל המדינה והחברה הישראלית הוא ציפור נפשם, הקימו קבוצות מפגש, מעגלי שיחה, יוזמות הידברות, אמנות ושלל מיזמים שנועדו כולם לאותה מטרה: להפגיש בין חלקי החברה ולאפשר שיחה כנה על המחלוקות שקורעות אותנו. התקווה היא שגם אם המפגשים לא יביאו לפתרון העימות, הם ינמיכו את מפלס האיבה בין המחנות.
כאיש תקשורת התומך ברפורמה משפטית, הוזמנתי לפני המלחמה להשתתף בכמה מהמיזמים המבורכים האלו. פעם אחר פעם מצאתי עצמי מקדיש שעות ארוכות למפגשים, שיחות ויוזמות, יושב לצד אנשים טובים, מנסה לחשוב על נקודות המחלוקת ועל המקומות שיכולה לצמוח בהם הסכמה, ותוהה כל העת מדוע עמוק בבטן התחושה היא שכל זה חסר תועלת.
את התשובה לתהייתי קיבלתי מפיו של משפטן מוכר, בשיחת חולין שקיימנו בשולי אחד האירועים הללו: "אתה יודע למה אתה מרגיש שאין בכל זה טעם?", אמר לי, "משום שבכל החדר הזה יש כנראה רק מצביע ליכוד אחד. אני. ואתה גם צודק בתחושה הזו. פלח גדול בימין, אולי החלק החשוב בו, לא מיוצג בכל החדרים הללו. הליכודניקים, המסורתיים, אנשי השכונות והפריפריה, פשוט לא חלק מהשיחה, שמתנהלת מעל הראש שלהם".
ככל שחשבתי על תשובתו הבנתי עד כמה היא מדויקת. כל מי שמכיר מקרוב את רפובליקת מעגלי השיח יודע שהאגף הימני בה מיוצג כמעט בבלעדיות בידי אנשי הציונות הדתית, מרביתם מהאגף הליברלי ומיעוטם הקטן מהאגף השמרני הנוטה לחרד"לי. מצביעי הליכוד, הציבור המסורתי ובמרבית המקרים גם הציבור החילוני הימני, נעדרים לחלוטין. גם הימנים האידיאולוגיים במפגשים הללו הם כמעט תמיד מתנחלים, ונציגי הפריפריה משתייכים לגרעינים תורניים.
כתוצאה מכך, האנרגיות הרבות שמושקעות בכל המיזמים הללו מתבזבזות לריק. שיחה שנעדרים ממנה כמעט לחלוטין הציבור המסורתי ואנשי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, הקבוצה המרכזית בימין הישראלי, אינה בעלת ערך. היא לא מפיגה את המתחים, ולא משתפת בגיבוש ההסכמות את מי שצריכים להיות שותפים לעיצוב נוסחה שכולנו נוכל לחיות איתה. אם סביב השולחן יושבים רק סרוגי הכיפה מאפרת וגבעת־שמואל, הקיבוצניקים מהעוטף והטייסים מתל־אביב ורמת־השרון, ואילו הליכודניקים (ולמעשה גם החרדים) נעדרים, השיחה לא רק בלתי מועילה; ייתכן שהיא אף גורמת נזק. היא מעמיקה את תחושת ההדרה והניכור בקרב שכבות רחבות של הציבור, מול קבוצות אליטה שמתיימרות להנהיג אותו ולהתוות לו דרך.
אכן, לא כל אגפי המפה הפוליטית מתמסרים לאופנת השיח באותה חדווה. כדי להושיב סביב השולחן את כולם צריך להתמודד עם מטעני חשדנות וניכור ולהתאמץ לבנות יחסי אמון. לפעמים השפה שונה, לעיתים סגנון השיחה מרתיע, ולא פעם נוח יותר לפנות ולהזמין את מי שממילא מורגל בהשתתפות במיזמים כאלו. אך ללא התגברות על הקשיים ופריצת המסגרות המוכרות, השסע בחברה הישראלית רק יתרחב.
פשרה ראויה
פחות מיממה אחרי פרסום מתווה הפשרה של יזהר שי ודדי שמחי, שני אבות שכולים שהחליטו לפעול למניעת משבר חוקתי וקרע בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית – מוקדם להעריך אם בכוחו למנוע את המשבר. המתווה עצמו נראה בעל פוטנציאל, אולם כדי שהוא יוכל להצליח נדרשות מנות גדושות של רצון טוב, בעיקר מצד הנשיא המיועד של בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, וחבריו למחנה האקטיביסטי.
האם עמית ושאר מובילי האקטיביזם השמאלי בבית המשפט העליון ידעו להתעלות לגודל השעה, או שמא יכשילו גם את המתווה החדש? אם נשפוט על פי ניסיון העבר, הסיכוי לא גבוה. שופטי העליון הצליחו עד לאחרונה לסכל כל מתווה פשרה שהוצע. עדיין אפשר לקוות שהפוטנציאל החיובי שטמון בהצעה הנוכחית להרגעת הרוחות ולהפגת המתיחות ידבר גם לליבם, דווקא משום שאינו נוגע בעניין ספציפי, אלא מבקש להביא להסדרה רחבה של הסוגיות הקורעות את החברה הישראלית.
המתווה שהונח אתמול על השולחן, בתמיכתם של שר המשפטים יריב לוין ושר החוץ גדעון סער, עומד למעשה על שתי "רגליים". ברגלו הראשונה הוא מבקש לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ולאזן את מנגנון הבחירה, אך לא דרך מתן אפשרות לקואליציה לבחור שופטים כחפצה.
"אני מבין את הכאב של השר (קרעי), אבל אני ממש לא מסכים עם מה שאמר (על פסיקת בג"ץ בעניין מליאת תאגיד השידור). חובה לציית לחוק במדינה דמוקרטית, אחרת אנחנו מובילים לאנרכיה" (ח"כ משה סעדה מהליכוד, גלי צה"ל, יום שלישי)
לפי ההצעה, מבנה הוועדה יישאר דומה מאוד: שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני עורכי דין, שני שרים ושני חברי כנסת, כאשר לראשונה יעוגן בחוק הנוהג שלפיו אחד מהם יהיה מהקואליציה ומשנהו מהאופוזיציה. אלא שבניגוד למצב כיום, לא המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין תבחר את שני עורכי הדין החברים בוועדה, אלא חברי הכנסת – אחד בידי הקואליציה והשני בידי האופוזיציה. המינויים ייעשו רק בהסכמה חוצת מחנות. יידרש רוב של חמישה לבחירה בכלל הערכאות. בערכאות הנמוכות, הרוב יהיה חייב לכלול לפחות חבר קואליציה אחד, חבר אופוזיציה אחד ושופט אחד.
דווקא בנוגע לבית המשפט העליון לא יוכלו נציגי בית המשפט בוועדה להטיל וטו. מינוי שופט לעליון ידרוש תמיכת לפחות חבר קואליציה אחד וחבר אופוזיציה אחד. התוצאה תהיה שלשם בחירת שופטים לעליון תידרש תמיד הסכמה בין אגפי המערכת הפוליטית. כדי למנוע שיתוק בהיעדר הסכמות, במקרה שיש בו שני תקנים פנויים וחלפה שנה ללא מינוי, יופעל הסדר שיכריח את הצדדים להגיע להסכמות.
הרגל השנייה של המתווה מבקשת לעגן לראשונה עקרונות לחקיקת חוק יסוד החקיקה, כך שמצד אחד יעוגן מעמד חוקי היסוד, ומנגד יימנע שימוש לרעה בכותרת "חוק יסוד". בין השאר ייקבע שחוקי יסוד יעסקו בנושאים מוגדרים בלבד: זהות המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ואופייה הדמוקרטי, זכויות האדם וסדרי המשטר. הליכי החקיקה של חוק יסוד, תיקונו או ביטולו יהיו שונים מחקיקת חוק רגיל, ויבטיחו שלא יתאפשר לחוקק חוק יסוד במחטף או בשל דרישות קואליציוניות. לא תהיה ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, למעט חוקי יסוד הפוגעים בשוויון בבחירות, שיוכלו להיפסל ברוב של שלושה רבעים משופטי בית המשפט. ביקורת שיפוטית על חקיקה רגילה תיעשה רק בידי בית המשפט העליון, והרוב הדרוש לפסילה יהיה לפחות מחצית מכלל השופטים.
המתווה רחוק מלרצות את הימין, ודומה שגם בשמאל חשדניים כלפיו. מהימין הוא דורש להיפרד סופית מהחלום של רפורמה רדיקלית שתשנה את פני מערכת המשפט, ומהשמאל הוא דורש לוותר על חלקים מהכוח העצום שהמערכת המשפטית הקנתה לעצמה. ראש האופוזיציה יאיר לפיד לא שלל את המתווה על הסף, אך סירב גם להודיע שהוא תומך בו. "נענה ליריב לוין מיד אחרי שיקיים את צו בית המשפט וימנה נשיא לבית המשפט העליון עד 16 בינואר", הודיע אתמול, ונתן מקום לאפשרות להגיע להסכמה בנושא. האם גם בבית המשפט העליון יצליחו להתעלות לגודל השעה?
