אפתח בווידוי: מעולם לא הרגשתי חיבור של ממש לארץ ישראל. כלומר אף פעם לא הרגשתי תחושת חיבור לאדמה עצמה, להתיישבות בה או למגורים בה במובן הרוחני־ערכי שבדבר. עצם העובדה שנולדתי בירושלים וחייתי בה כל ימי חיי ועד היום, הייתה עבורי במשך שנים ארוכות מאוד עובדה מוגמרת ומובנת מאליה, לרגעים אפילו ראיתי בה סיטואציה מקרית לחלוטין, כזו שקרתה מכורח הנסיבות. לא חונכתי על האתוס של קדושת ארץ ישראל. בישיבות לא דיברו איתנו על זה אף פעם, לא למדנו על הקדושה של ארץ ישראל אלא יותר על קדושתה של התורה ושל לומדיה. הארץ – בחינוך הישיבתי – הייתה רק מקום. מקום חשוב אולי, מקום שאליו כספו יהודים לאורך כל שנות ההיסטוריה, אבל לא מקום קדוש, בטח לא כזה שיש למסור עליו נפש. במובנים רבים, החינוך החרדי שקיבלתי בילדותי ובנעוריי ייחס קדושה יתרה דווקא לאדם (האדם הלומד כמובן) ולא לאדמה. גם על תורה של ארץ ישראל לא דיברו איתנו, הס מלהזכיר כמובן חקלאות או התיישבות.
בבית הוריי אלה גם לא היו נושאים בוערים. ההורים שלי אומנם חינכו אותנו באווירה ישראלית לחלוטין, אבל לא כזו שמחוברת פיזית לאדמה או לקדושת המקום כמוטיב חינוכי. בהקשר הזה יש לי שני זיכרונות. הראשון שבהם הוא מקיץ 2005. הקיץ שבו חגגתי בר מצווה וחודש אחר כך יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. הייתי אז ילד, לא ממש הבנתי את המשמעויות הפוליטיות והחברתיות של המהלך הזה, גם לא ממש הבנתי את עומק הטרגדיה. הבית שלנו אף פעם לא היה בית פוליטי. לא היינו מנויים לעיתון כלשהו או שומעים חדשות. אני כן זוכר שחברים שלי היו מביאים לכיתה סטיקרים כאלה של יהודי לא מגרש יהודי, ורפאל שבתאי היה מחלק סרטים כתומים לכל מי שרצה, אבל בבית זה לא היה מדי נוכח. ובכל זאת, מאורע בסדר גודל כזה לא יכול לחמוק לגמרי, וככה יצא שבאחד הימים של הפינוי הלכנו לבקר את סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה בביתם שבבית־שאן. בסלון הייתה דלוקה הטלוויזיה בשידור חי, והמראות ששודרו באותו ערב חקוקים בי עד היום. אני לא בטוח, אבל כן חושב שזה היה רגע שבו הבנתי משהו עמוק על בית לא רק כאמצעי מגורים אלא כשורש של ממש. הזיכרון השני שונה בתכלית וקורה שנים אחר כך בחורף 2014. טסנו אני ועוד שני חברים לחתונה של חבר בלונדון והתארחנו בבית משפחה בגולדרס גרין – שכונה בצפון לונדון שבה יש ריכוזים גדולים של אוכלוסייה חרדית. הבית היה דו־קומתי, עם חצר קדמית מטופחת ואח עצים בסלון. בית כנסת היה במרחק הליכה קצר, סופרמרקט ומספר מסעדות כשרות ברחוב הסמוך ותחנת רכבת תחתית מרחק עשרים דקות מהביג־בן. אני זוכר את עצמי מטייל בלונדון בחמשת הימים של הביקור ומהרהר בכך שזה המקום שלי בעולם. שכאן אני רוצה לגור. למרבה הבושה, לא התגעגעתי אז לארץ ישראל. הסטייל, האווירה, האפרוריות, הגשם הדק, האנדרגראונד – הכול קסם לי מאוד, ולמען האמת קוסם לי עד היום.
אני זוכר את עצמי מטייל בלונדון בחמשת הימים של הביקור ומהרהר בזה שזה המקום שלי בעולם. שכאן אני רוצה לגור. למרבה הבושה, לא התגעגעתי אז לארץ ישראל
ואז באה המלחמה. ואחת התחושות הכי חזקות שהרגשתי בשבועות הראשונים שלה, מעבר לחרדה ולדאגה ולצער הנורא, היה חיבור ממשי ובלתי נשלט, ככה, בבת אחת, לארץ ישראל. יהודי בן 32, עומד במטבח ביתו בלב ליבה של ירושלים ומרגיש לראשונה קשור בקשר עבות לארצו ולאדמתו המדממת. אי אפשר להסביר דבר כזה. והמלחמה נמשכה, ונפתחה חזית נוספת מול חיזבאללה, וחבל הארץ הצפוני המופגז הלך וננטש ואני, ככל שהעימות הלך והעמיק הרגשתי שוב את הקשר הזה לארץ מפעם בי. מעין געגוע פנימי ומתמיד. לכבישים המתפתלים בין עכו לצפת, לציון הרשב״י, לגגות הרעפים של מטולה, לירוק בעיניים בבוסתני הגליל, לכוס קפה בתחנת הדלק בקריית־שמונה, לסופר פארם במרכז המסחרי של ראש־פינה, לצימר ההוא בספסופה שהלכנו אליו איזה חמישה קיצים ברצף. געגוע שהגיע לשיאו כשנכנסה לתוקף הפסקת האש בצפון. ואז, שבוע שעבר, ככה בספונטניות, ארזנו שולי ואני כמה תיקים, העמסנו בתא המטען של הטויוטה הלבנה שלנו ונסעו עם עקיבא ועלמה לצפון הרחוק. חלפנו על פני הנופים המוכרים ולשמחתנו הרבה על אף מזג האוויר החורפי הכבישים היו סואנים, החנויות מלאות, בתי הקפה מיושבים ורק המשאיות העמוסות כלי מלחמה היו תזכורות למה שהתרחש כאן רק כמה שבועות קודם. אוטו קטן עם משפחה קטנה מפליג על כביש שש, אוטו קטן מלא בגעגוע גדול. געגוע לארץ ישראל בתוך ארץ ישראל. פלא.
