מאה שנים לפטירתו של הרב שהקים את תיאטרון "הבימה"

בכ"ג בכסלו מלאו מאה שנה לפטירת הרב יעקב מזא"ה, שהיה רבה של מוסקבה, גדול תורה, איש אשכולות ופעיל ציוני בלתי נלאה. מאיר דיזנגוף, שלא נמנה עם מעריצי הדת, קרא רחוב בתל־אביב על שמו, ובכל זאת שמו של הרב מזא"ה נשכח במידה רבה.

הרב מזא"ה היה דמות של תלמיד חכם יהודי מסוג שאיננו חזון נפרץ, לא אז ולצערנו גם לא עתה. הוא גילם בדמותו יציקה הרמונית של היסודות היהודיים שעליהם גדל – יסודות שרבים לא ידעו ולא יכלו לשלב או למזג. החסידות והליטאיות, שבאו לו בירושה משני הצדדים, היו אצלו לנדבכי זהות משלימים, עוגן רוחני בכל מפגשיו, מאבקיו ועבודתו עם יהודים ונוכרים כאחד. על גבי זהות יהודית מוצקה, טבעית ומלאת ביטחון, פרחו בטבעיות תאוות הלימוד, ההשכלה, רוחב האופקים, עבודת הציבור והשאיפה לגאולת העם. גם כיום, הסינתזה שגילם הרב מזא"ה בין חסידות, ליטאיות, ציונות ואהבת החוכמה איננה עניין מובן מאליו.

הרב מזא"ה נולד במוהילוב שבתחום האימפריה הרוסית (היום בבלרוס), בב' אלול תרי"ט, 1859. מצד אימו היה צאצא לרבנים גדולים, "מתנגדים"; ומצד אביו – מהמיוחסים בין אנשי חב"ד. בן יחיד היה לאביו ואימו. בהיותו בן ארבע התייתם מאביו שנפטר בגיל 25, אך לפני מותו לימד את ילדו הקט לומר קדיש. ביום בר המצווה שלו נפטרה אמו. לאחר מות אמו התחנך בבית סבו וסבתו. שם קיבל את חינוכו העברי, כהגדרתו, ושם התוודע למשכילים שהשפיעו עליו, ובהם הסופרים אליעזר צבי  צווייפל ופרץ סמולנסקין.

מלמדיו היו יהודים יראי שמים שהכירו את הספרות החדשה. אחד מהם אף ידע היטב גרמנית, אנגלית וצרפתית. משכיל יהודי זקן לימד אותו בסתר את "מורה נבוכי הזמן", ספרו המוחרם של נחמן קרוכמל. הוא הושפע עמוקות מספרי הגאון מלבי"ם מצד אחד, ומכתבי המשכיל צווייפל מצד שני.

הרצאה על פושקין

כשמלאו לו 16 ביקש סבו להכניסו לגימנסיה, אך סבתו הצהירה כי "נוח לה לראות את נכדה מעוטף בתכריכים מלראותו מלובש בגדי שרד של גימנזיסט". לאחר יגיעה רבה, ובברכתו של המלבי"ם, היא הסכימה. יעקב מזא"ה בקושי ידע אז רוסית, אך לאחר כמה חודשי הכנה הוא עבר מבחנים והתקבל, ואף היה בין התלמידים המצטיינים בלימוד הלשון הרוסית וספרותה. לדוגמה, בשנת 1880, כשחגגו ברוסיה את יובל פושקין, בחרו בו בגימנסיה להרצות על השפעת פושקין על הספרות הרוסית. בשנת 1882 התקבל לאוניברסיטת מוסקבה, ובשנת 1886 סיים לימודי משפטים. במשך כמה שנים עבד כעורך דין.

עבודתו הספרותית החלה בעודו תלמיד בגימנסיה.  כותרת מאמרו הראשון, שפורסם ב"המליץ" בשנת 1879, הייתה: "מדוע מתרחקים בני הנעורים מן היהדות?". עורך המליץ, אר"ז צדרבוים, צירף למאמר הערה שבה הביע את התפעלותו הרבה וביקש בפרהסיה שימשיך לכתוב. מזא"ה הוסיף ופרסם מאמרים רבים, ובהם סדרה שלמה בשם "אלו הן האשמות", שבה מתח ביקורת על תופעות שונות בחיי הגלות. בשנת 1893 נבחר לרבה של מוסקבה, רב מטעם השלטונות, ומאז זנח את עבודתו הספרותית לטובת פעילותו למען הכלל.

כוונת השלטונות במינוי "רב מטעם" הייתה להשליט על היהודים אנשים שירחיקום מדתם. בתקופה ההיא, יהודים רבים "עברו מהשכלה לשמד". ואולם הרב מזא"ה, כפי שכתב אחד ממספידיו, "התרומם בין המשכילים כעמוד אש מתוך גלי העשן של חרבות העולם העתיק והצית שוב את האור הדועך. הוא היה אחד מאלה שעצר בעד המגפה (של התבוללות)…הוא היה אב גם לבנים נידחים והיה שומע ומקשיב לווידויים של אלו שעזבו את היהדות מתוך אונס ורדיפות ומתוך חולשה… והיו שבים ליהדות, מתחילה בסתר, בחדרו של מזא"ה ואחרי כן גם בגלוי".

כאיש קשר בין השלטונות לקהילתו, נמצא הרב מזא"ה בין הפטיש לסדן: באופן רשמי הוא היה פקיד הממשלה, ובאותה שעה התנגד לפעולותיה ונאבק בהן. הוא הצליח למלא את שליחותו בעוז ובגאון במשך  יותר מחצי יובל שנים, תוך גילוי חוכמה מרובה ואומץ אדיר: מה שהעז הרב מזא"ה לומר בפרהסיה ובנוכחות אלפים, לא העזו אחרים לומר אפילו בחדרי חדרים.

לרב מזא"ה היה תפקיד מרכזי בהקמת תיאטרון הבימה, והוא אף סייע לחפש חומר להצגות. כרבה של מוסקבה הוא עזר לתיאטרון לקבל רישיון, ולשחקנים מתחום המושב לקבל זכות ישיבה במוסקבה

שמו של הרב מזא"ה התפרסם בכל העולם היהודי אחרי משפט בייליס, עלילת הדם האחרונה באירופה. מנדל בייליס, פקיד במפעל קטן, הואשם ברצח פולחני של נער רוסי, שנרצח ככל הנראה על ידי פושעים פליליים. השלטונות וחצר הצאר הפעילו לחצים על החקירה והמשפט. הרב מזא"ה הוזמן כמומחה ליהדות מטעם הסניגוריה. בתחילת נאומו, שנמשך כארבע שעות, הצהיר: "לא באתי לכאן כדי להגן על האמת, אלא כדי לפרסם את האמת". מעניינת אחת מהערות־האגב שלו: "יהודים אוהבים מוסלמים יותר משהמוסלמים אוהבים יהודים, בהתאם לאמת העתיקה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר משהילדים אוהבים את הוריהם".

הנאום הרשים את כל הנוכחים, כולל 12 המושבעים חסרי ההשכלה. בייליס זוכה, וכל העולם היהודי שיבח את מזא"ה. האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב כתב: "ה' נתן בלבו חכמה, בינה ודעת, לדעת לעות את יעף דבר, אשריהו וטוב לו בזה ובבא… מחלקו יהי חלקי".

ממציא "המשפט העברי"

עוד בהיותו גימנזיסט יסד הרב מזא"ה אגודה לעלייה ארצה בשם "ברח דודי", שלא האריכה ימים. בתקופת לימודיו באוניברסיטה במוסקבה ייסד יחד עם יחיאל צ'לנוב, מנחם אוסישקין ואחרים את אגודת "בני ציון", שהתמזגה אחר כך לתוך "חובבי ציון". ב־1891 נסע לארץ ישראל, רכש בה נחלה וקרא לה "מחניים" (לימים קיבוץ מחניים). גם בהיותו רבה של מוסקבה, דאג כל הזמן ליישוב בארץ ישראל.

כאמור, תפקידו הציבורי מנע ממנו להמשיך ביצירה ספרותית, אך הרב היה "מקשיב לכל ציוץ של סופר עברי צעיר מתחיל", כפי שהעיד סעדיה גולדברג. הוא ייסד את "אגודת חובבי שפת עבר", שמנתה בהמשך 35 סניפים בערים שונות, והיה מבקר ותיק וקבוע של ערבי אגודת "עבריה" במוסקבה, שאירחו מדי שבוע שיחות ספרותיות ודיבור עברי.

ב־1917 היה הרב מזא"ה ממייסדי רשת החינוך העברית "תרבות", שצמחה מתוך "אגודת חובבי שפת עבר". במסגרתה הוקמו תוך חודשים ספורים כ־200 מוסדות חינוך בשפה העברית, מגני ילדים עד בתי ספר תיכון. בין חניכי "תרבות" נמנים המשורר נתן אלתרמן וסופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ. מוסדות "תרבות" ברוסיה נסגרו על ידי השלטונות הסובייטיים בשנת 1920, אך בפולין ובמדינות הבלטיות המשיכה הרשת לפעול עד השואה.

לרב מזא"ה היה תפקיד מרכזי גם בהקמת תיאטרון הבימה. כרבה של מוסקבה הוא סייע לתיאטרון לקבל רישיון, ולשחקנים מתחום המושב לקבל זכות ישיבה במוסקבה. הרב אף סייע לחפש חומר להצגות. בשנת 1928 יצא התיאטרון מברית המועצות וקבע את מושבו בתל־אביב. הרב מזא"ה השתתף אף בהנפת אגודת "מכבי" לחינוך גופני עברי. הוא ראה בחינוך גופני אמצעי לקרב נוער ליהדות. גם בקידום רעיון המשפט העברי היה לרב מזא"ה תפקיד מרכזי, וככל הנראה הוא שטבע את המונח הזה. חברת "המשפט העברי" נוסדה במוסקבה ב־1917, ומזא"ה היה הנשיא הראשון של החברה.

סירב לנטוש

אחרי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, בנובמבר 1917, החיים במדינה הפכו לגיהינום, ובמיוחד חיי היהודים. כל מי שהיה יכול ברח, אך הרב מזא"ה בחר להישאר. אין ספק כי בזכות מעמדו, קשריו וכישוריו הדיפלומטיים היה יכול להשיג אישור לעזוב את מוסקבה, אבל הוא לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו. שמואל טשרנוביץ העיד כי הרב אמר לו שהוא "חושב לבגידה לעזוב את קהילתו ולהפקירה ולהציל את נפשו. אם הם בגיהנום – אהיה עמהם". כקברניטה של ספינה מטולטלת בסערה, הוא מילא את תפקידו עד נשימתו האחרונה.

אף כי הרב מזא"ה פעל יחד עם אנשים מרכזיים בתנועה הציונית, כמו אוסישקין ואחרים, שמו נשאר בצל. נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא שהוא שימש גשר בין שכבות וחוגים שונים בעמנו, אך לא השתייך לאף משבצת – לא סופר כגורדון, לא רב כמוהליבר, לא עסקן כאוסישקין. בשנותיו האחרונות, בעודו בעל תלאות וייסורים רבים, הכתיב הרב את הספר "זכרונות". זו הייתה נחמתו בימיו האחרונים, כאילו חש שזוהי מתנתו היחידה שהצליח למסור לדורות הבאים. הספר יצא לאור בתל־אביב בשנת תרצ"ו, ולא הודפס מאז.

הסופר הרב חיים סבתו כתב: "מעיון בזיכרונותיו של הרב מזא"ה עולה דמות אישיותו, ותמציתה היא שליבו היה לב כלל ישראל ופעימותיו פעמו עם עמו. כל חייו, מעשיו ופעלו היו מאהבתו את עם ישראל ולמענו. הוא חש את העם אבל הוא גם חש את הזמן ותמורותיו ואת תהפוכות העיתים שבימיו ניכרו בכל עוזם, וידע לעמוד עם יציבות תורת אבות שקיבלנו ועמל בכל כוחו למען העם ולמען התורה".

מהדורה מחודשת של ה"זכרונות", בעריכת כותב השורות, צפויה לצאת לאור בקרוב בהוצאת מכון הר ברכה. היא מוקדשת לזכרו של ישראל סוקול הי"ד מקרני־שומרון שנפל בקרב אל־מע'אזי, בי"ב בשבט תשפ"ד, ולנופלים משתי הקבוצות שהוא השתייך אליהם: 14 הנופלים של מחלקתו מגדוד 8208, ותשעת הנופלים של קרני־שומרון. במסגרת המהדורה המחודשת שונה הכתיב לכתיב בן ימינו, ונוקדו ופורשו מילים רוסיות שהמחבר מביא בתעתיק עברי. נוספו גם קיצור תולדות רוסיה בתקופת המחבר, ורשימת מושגים שכיחים בזיכרונותיו. בינתיים הציבור מוזמן לעיין בגרסה הטרומית הנגישה ברשת, בחיפוש "זכרונות הרב מזא"ה".

ד"ר יהושע סוקול הוא מרצה לפיזיקה במרכז האקדמי לב. אביו של ישראל סוקול הי"ד, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה בי"ב בשבט תשפ"ד