דמותו של רודולף וֶרְבָּה התפרסמה בעולם כולו בזכות הופעתו ב"שואה", סרטו המונומנטלי של קלוד לנצמן משנות השמונים. אומץ ליבו, התושייה ויכולות ההישרדות שגילה במחנה אושוויץ ובבריחה ממנו, ותחושת השליחות שהדריכה אותו במסע הבריחה וגם כשהגיע לחופי מבטחים – שמרו את דמותו חיה לעד בזיכרונם של מי שצפו בו בסרט ההוא.
שמו המקורי של ורבה היה ולטר רוזנברג; את שמו המוכר אימץ לאחר שנמלט מאושוויץ. הוא נולד בספטמבר 1924 למשפחה יהודית שחיה בסביבה כפרית בסלובקיה. כשהיה בן ארבע נפטר אביו. אימו האלמנה פרנסה את משפחתה כסוחרת־נודדת, ובנה הקטן גדל בבית סבו וסבתו ולאחר מכן נמסר לבית יתומים בברטיסלבה. על אף חיי הנדודים וחוסר היציבות שחווה, הצטיין ולטר בלימודים ונרשם לאחד מבתי הספר התיכוניים המובחרים בעיר. כאן התנתק הנער בהדרגה מהזהות היהודית והדתית של בית סבו שומר המצוות, ובתעודות שלו בחר להירשם כ"צ'כוסלובקי" ולא כ"יהודי".
סלובקיה העצמאית הייתה גרורה של גרמניה הנאצית, והופעלו בה חוקים מפלים נגד היהודים עוד לפני שהגרמנים פתחו במלוא המדיניות האנטי־יהודית שלהם ופרסמו את חוקי נירנברג. לא רק שבתי הספר בסלובקיה נסגרו לפני תלמידים יהודים, על ילדים יהודים נאסר ללמוד אפילו במסגרות פרטיות. תהליך החנק של יהודי סלובקיה היה מהיר, והוא מתואר בספר לפרטיו: רכושם של היהודים הוחרם על ידי המשטרה או נבזז על ידי ז'נדרמים. הוטל עליהם עוצר לילה, נוכחותם במקומות ציבוריים נאסרה והם נדרשו לשאת את הטלאי הצהוב, כמו בגרמניה הנאצית.
ב־1942 נמסרה ליהודי סלובקיה הפקודה על "יישוב מחדש". היהודים, שבהיעדר אמצעי תקשורת לא ידעו מה מתרחש במקומות אחרים, האמינו שמדובר בנסיעה ושינוי מקום בלבד, והתייצבו בשקט בתחנות הרכבת לפי ההוראות. בנקודה זו התחיל ולטר בן ה־17 להתמרד. במקום להתייצב ל"יישוב מחדש", הוא קיבל מאימו מעט כסף ואת ברכת הדרך, וברח להונגריה.
מעבדות לחירות בליל הסדר
בשלב מסוים במסע תלאותיו נתפס הנער והובל למחנה מיידנק. משם, אחרי שהות קצרה וקשה, נדחס שוב לקרונות הבקר, וב־30 ביוני 1942, בתשע בערב, הגיע מותש, רעב וצמא לתחנה הסופית: אושוויץ. מהר מאוד הבין ולטר היכן הוא נמצא. במסגרת עבודותיו השונות וסיוריו במחנה הוא ניצל את הזיכרון הצילומי יוצא הדופן שניחן בו, כדי לתעד ולשמר במוחו מבנים ותשתיות וגם תנועות ותהליכים. בתבונתו הרבה הוא קלט את הגורם העיקרי להצלחתם של הנאצים, מלבד הכוח האלים שברשותם: ההשקעה העצומה שלהם ברמייה. כדי לאפשר את פעילותו המהירה והיעילה של מנגנון הרצח העצום שלהם, יצרו הגרמנים תהליך רמאות מדוקדק שסימא את עיניהם של הנידונים ממש עד רגע מותם. ולטר הבין שזהו הנושא המרכזי שעליו לחשוף; לא רק את עצם קיומם של העינויים וההשמדה, אלא את התהליך המשוכלל שמוביל אליהם. אחרת, עוד ועוד ייפלו למלכודת.
בזכות קסמו האישי ונכונותו התמידית לעזור, רכש ולטר במחנה כמה ידידים. אחד מהם היה אסיר בשם פְרֵד לנגר, שכונה "בולו", מהדמויות הבולטות והאהודות בין האסירים. בולו תכנן לברוח מאושוויץ יחד עם קבוצת אסירים ממדינות שונות, ולהפיץ מסמך־עדות על הנעשה במחנה לכל העולם. תוכנית הבריחה של בולו נכשלה, אבל לאחר זמן התחיל גם ולטר לתכנן בריחה מהמחנה, יחד עם ידידו החדש. המציאות הוכיחה שהדבר אפשרי, ואולם "רוב הבורחים היו אסירים לא יהודים… אף יהודי מעולם לא ברח ונשאר בחיים".
הבריחה חייבה הכנות מדוקדקות ועצבי ברזל, והייתה כרוכה בסיכונים רבים. אבל ולטר ופרד הצליחו. הסופר ג'ונתן פרידלנד, יהודי בעצמו, לא מצליח להתאפק. הוא חותם את הפרק הזה, עוד לפני שהבריחה הסתיימה, בתרועת ניצחון מהדהדת: "ולטר ופרֶד שכבו דוממים… הם לא ידעו שהלילה הוא ליל הסדר… בלילה הזה נקראים היהודים לחגוג את חירותם, להודות לאל על כך שלא שכח את עמו ושחרר אותם משעבוד… בזמן שוולטר ופרד כרעו בחושך, צו המסורת העתיקה היה ברור: הלילה יצאו היהודים מעבדות לחירות".
פרידלנד בונה את הסיפור, שסופו ידוע מראש, כסיפור מתח של ממש. כל נביחת כלב וכל נקישת מגף ליד מקום המסתור של השניים, מחסירים פעימה. לצד ההיצמדות לעובדות והדיוק בפרטים ההיסטוריים, הוא מצליח לספר סיפור שלופת את קוראיו.
פעמוני האזהרה הושתקו
לאחר רצף של תלאות והרבה מזל וניסים, הגיעו שני הבורחים לעיר קטנה בסלובקיה. התברר להם שנשיא סלובקיה, הכומר יוזף טיסו, שומר על קבוצות קטנות של יהודים ומונע מהגרמנים לשלוח אותם להשמדה. באמצעות "מועצות היהודים" – המקבילה המקומית ל"יודנראטים" – הוא קנה שקט בין היהודים, מנע בריחות והתקוממויות בגטאות, ואף גרם לכך שהיהודים יעלו בשקט לרכבות שייקחו אותם ל"יישוב מחדש" השקרי.
ולטר ופרד נפגשו עם שני מנהיגים יהודים מקומיים, ואלה סיפקו להם כסף, שמות חדשים ותעודות מזויפות. ולטר רוזנברג קיבל את השם הסלובקי רודולף וֶרבָּה, שאיתו יישאר עד יום מותו. שני המנהיגים חקרו את שני הבורחים חקירה צולבת, רשמו בקצרנות את עדויותיהם, ונעזרו במפות של מחנות ההשמדה שוולטר שרטט עבורם הודות לזיכרונו המדהים וכישרון הרישום שלו. התחקור שעבר גרם לוולטר תחושה של חוסר נוחות. "אופי התשאול עיצבן את ולטר. ניכר שהאנשים האלה היו קשובים באופן עמוק, אבל הם לא שפעו חום אנושי. הם היו בירוקרטים, ממוקדים בעסקי הדיוק…". יחסו הכללי אל השניים היה מסויג, והקשר שלהם ל"מועצת היהודים" היה מתועב בעיניו.
בניגוד לחשדותיו של ולטר, שני המנהיגים האלה וחבריהם בתא המחתרתי עשו כל שביכולתם כדי להפיץ את הדו"ח הראשון ואת הדו"ח השני, שהגיע אליהם מאוחר יותר. הם הדפיסו את הדו"ח, תרגמו אותו לשפות נוספות, ואף התאימו את הניסוחים לקהלי יעד לא־יהודיים. הבעיה העיקרית בדו"ח הראשון הייתה שהוא כלל רק עובדות בדוקות ולא תחזיות ואזהרות. ולטר התעמת על כך עם מנהיגי הקהילה. הוא דרש שיבהירו את הסכנה המיידית ליהודי הונגריה, ושהגורמים הרלוונטיים יקבלו את המידע על ההכנות לרצח המוני של היהודים ההונגרים.
ואולם המאמץ ההירואי לא נשא פרי, והדו"חות נתקלו ביחס אדיש ודחייני. הטקסט ההונגרי נשלח לכמרים שהתנגדו למשטר הפרו־נאצי בהונגריה. הבישוף אומנם "דרבן את הממשלה להפסיק את הגירושים, שהודות לדו"ח אושוויץ הוא ראה בהם את הצעד הראשון לטבח המוני… אבל הוא גם נשבע שלא יחשוף לציבור את הסכנה המאיימת על היהודים". בכך הוא שמט את הכלי החזק ביותר שהדו"ח סיפק לכנסייה: להזהיר את היהודים באמצעות אזהרות מפי כוהני הדת.
התקוות הגדולות ביותר נתלו בפגישה עם הארכיבישוף שֶרֶדי, ראש הכנסייה הקתולית בהונגריה. הוא התבקש להוציא צו נגד מי שיעזור לגרמנים לאסוף יהודים או לעצור אנשי מחתרת, כפי ששקלה הכנסייה הפרוטסטנטית לעשות. "שֶרֶדי שתק זמן רב… לבסוף הוא הסיר את כובעו מראשו וזרק אותו לרצפה. 'אם האפיפיור בעצמו לא עושה שום דבר נגד היטלר, מה אני יכול לעשות?' הוא אמר ואז קילל ברוגז: 'לעזאזל!'… נראה שהכנסייה הקתולית לא תעשה שום מהלך, אלא אם האפיפיור עצמו יפעל".
"פחות תיאורים של יהודים"
רק חודשיים לאחר שרודי וֶרבָּה ופרד וֶצְלר הגיעו בסוף אפריל 1944 עם הדו"ח שלהם מאושוויץ, ולאחר ששני בורחים יהודים נוספים מאושוויץ, ארנושט רוזין וצ'סלב מורדוביץ', הביאו דו"ח מעודכן למנהיגות היהודית בסלובקיה – חלה תזוזה מסוימת בתגובה העולמית לדו"חות אושוויץ. הדו"חות עובדו לגרסה מתאימה לציבור הרחב, הגיעו לעיתונות ול־BBC, וזכו לתהודה ציבורית. בינתיים, בראשית מאי החלו הגירושים בפועל של יהודי הונגריה.
העיתונאי הבריטי ולטר גארט יצר קשר עם אלן דאלס, ראש השירותים החשאיים של ארה"ב (לימים ה־CIA) בשווייץ. דלאס היה "המום ונרעש מהדו"ח". תגובתו הייתה חד־משמעית: "אנחנו חייבים להתערב מיד". אבל הוא לא הזעיק את הבוסים שלו בוושינגטון אלא העביר את הדו"ח לפקידים, ואלה פעלו בצינורות המקובלים ובקצב השגרתי של בירוקרטיה. מגזין הצבא האמריקאי "יאנק", שביקש לפרסם כתבה על פשעי המלחמה של הנאצים, "פסל את השימוש בהעתק מדו"ח אושוויץ משום שמצא את החומרים "שֵמיים מדי", וביקש "פחות תיאורים של יהודים".
ובכל זאת, לדו"חות הייתה השפעה מעשית משמעותית. הודות למודעות לסכנה, ובזכות הפעולה המהירה והיעילה של כמה אישים מסורים ובראשם הדיפלומט השוודי ראול ולנברג; קונסול הכבוד היהודי של אל־סלבדור בז'נבה, ג'ורג' מַנטֶלו, שפעל גם בבודפשט; והקונסול השווייצרי קרל לוץ – מרבית 200 אלף יהודי בודפשט ניצלו. אבל זה קרה לאחר שכ־250־450 אלף יהודי הונגריה מן הפריפריה, ופליטים יהודים שהגיעו למדינה בתקווה שיינצלו בה, כבר נרצחו. תקוותו של ורבה, שהיהודים עצמם יבינו לאן הם מובלים ולא ייפלו במלכודת הרמייה הגרמנית – נכזבה.
יצוין שספרו של פרידלנד מזכיר רק בחצי משפט ובשפה רפה את חלקו הגדול של משה (מיקלוש) קראוס, איש המזרחי ומנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, בהפצת דו"ח ורבה־וצלר. קראוס הבין מיד ולעומק את חשיבות הדו"ח, צילם והפיץ אותו בעזרת קשריו הדיפלומטיים לכל השגרירויות הזרות שהוא עמד עימן בקשר, חילק ממנו עותקים ואף צירף אליו תיאור מתומצת על אודות גירוש יהודי הונגריה. הוא דאג לתרגום הדו"ח לאנגלית ושלח תקציר ממנו באמצעות דיפלומט רומני כדי שישוכפל ויגיע לסוכנות עיתונים בינלאומית, והוא שהעביר את הדו"חות לג'ורג' מנטלו. פרסום הדו"ח עורר גל מחאה אדיר ולחץ בינלאומי כבד על השליט ההונגרי, ששיאו בהפצצת בודפשט בידי ארצות הברית.
אצבע מאשימה כלפי קסטנר
הכישלון הנראה־לעין של מאמציו, התחושה שהשליחות העילאית של חייו לא הביאה לתוצאות, שהסיכון שנטל כשברח מהמחנה נתקל באטימות, ושלמרות כל ההבטחות בעלות הברית אפילו לא הפציצו את אושוויץ או את מסילות הרכבת שהובילו למחנות – כל זאת לצד הטראומה של השהות במחנות הריכוז, שיבשו כנראה את חייו של וֶרבה לנצח.
הוא התאהב בכמה נשים, אך לאחר הנישואים נהג בהן באלימות וגרם להן להתגרש ממנו. אחת מבנותיו נפגעה בנפשה והתאבדה. גם בריאותו הפיזית התערערה. כל השנים הוא ניסה להיאבק במי שלדעתו היו שותפים להשמדה: מועצות היהודים ואפילו קרסנסקי הסלובקי, שסייע לו בניסיון להפיץ את דו"חות אושוויץ והשיג לו זהות מזויפת להגנתו. בין השאר העיד נגד ישראל קסטנר, שאותו האשים בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהסתרת המידע שנמסר לו על התוכניות הקרובות לגירוש יהודי הונגריה, תמורת הצלתו והצלת משפחתו.
רודולף ורבה נפטר ב־27 במרץ 2006 ונקבר בעיירה קטנה בגבול קנדה־ארה"ב. ההלוויה התקיימה בשבת ולא נכחו בה די גברים יהודים למניין, אבל אביה של אשתו האחרונה, רובין, אמר קדיש.
ספרו הרהוט, המרתק והאמפתי של ג'ונתן פרידלנד, והתרגום המעולה של תמי זר, הם מצבת זיכרון ראויה ביותר לארבעת הבורחים ולמסייעים להם, שניסו תוך סיכון חייהם להציל את יהודי המחנות ואת יהדות הונגריה.
