"דויד ואני" הוא רומן צנוע למדי ביומרותיו ובהיקפו, אך סוחף בעלילה וברגש. זהו ספר ראשון למחבר, יואב רותם. הוא קצר במידה מספקת כדי להצדיק השקעת זמן בו, גם אם אין הוא מציע איזו איכות ספרותית יוצאת דופן. הוא מציע עוד דרך, מקורית בדרכה, לְספר – ולהתבונן – על עוד פיסת חיים; עוד חוויית קיום אפשרית, אף כי שולית וקיצונית, בתוך תנאים חברתיים המתקיימים אף הם בשולי הדרך.
אפשר לראות את הספר הזה כמעין פנטזיה ישראלית על נושא מ"הזר" של אלבר קאמי. כזכור, המספר של "הזר" מתחיל את סיפורו במילים "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע". ביום הזה הוא מתגלגל באדישותו להרג אדם זר על חוף הים. גם בספר שלפנינו נדחף מסעו של המספר, קובי, מתוך מות אביו. הוא בורח עוד לפני ההלוויה, אף כי הוא הקרוב המתַפקד היחיד של האב. מותו של האב, אדם מתעלל כמסתבר, אלים כלפי אשתו ומשפחתו, מקנה לקובי לדבריו שקט נפשי, אך דוחף אותו לבריחה ולהיעלמות, לאדישות כלפי כל חובותיו לחברה ולעבודה, ולבסוף גם, בעל כורחו בערך, למעשה הריגה דמוי זה של "הזר".
קובי אינו מסַפר אדיש. הוא אדם בעל מטענים רגשיים כבדים. הוא אכן אדיש לאחריותו, אדיש למעשיו, בוחר במסלול של חוסר אחריות – אך זה קורה לו דווקא בגלל המטען, בגלל הזיכרונות, בגלל הרגש. משהו קצת אדיש משדרת בחירתו לספר את קורותיו בלשון יומיום, אף כי מנומרת בדימויים ובביטויים ייחודיים כמו "זקיקי שמש", וקולעים כמו "המים עדיין נטרקו אל החוף". האנשים סביב קובי, אלה שהוא גדל ביניהם וגם אלה שהוא פוגש במסע הבריחה שלו, מגלים ברובם חוסר אחריות ואדישות לתוצאות. קובי בורח לדרום, לערבה, עם מכוניתו המקולקלת של אביו, כמו ממשיך את מסע מותו של האב באמצעות הרס השארית שלו.
דויד, ההוא מכותרת הספר, הוא ילד בן 12 מדימונה שחובר אל קובי. דויד הוא מעין העברה דורית, אך לא בתוך אותה משפחה, לילדותו של קובי בבית הרוס. קובי בן ה־27 ודויד הילד, שניהם בנים לאבות שהתעללו בנשותיהם והתרחקו מהמשפחה אך הוסיפו לפגוע בה. משחק ההקבלות בין קובי לדויד, שנעשה בן חסותו, הוא כוח מניע בעלילה, המקנה למעשים עומק. דפוס התגובה הילדותית לגדילה במשפחה כזאת לא הועבר כאן בירושה, אך הוא דומה; ומרגע ששני הנפגעים שגדלו במשפחה כזאת נפגשים, ילד נחוש ובעל תושייה ומבוגר שהוא שחקן במקצועו, הדפוס נעשה לדינמיקה והיא מוליכה למקומות מפתיעים.
זו רק אחת מכמה הקבלות מכוננות, או לייט־מוטיבים ממסגרים, המתקיימים בספר. אחד מהם, הנוגע לצורת שימוש מסוימת באקדח, יהיה בגדר אקדח צ'כובי היורה כבר במערכה הראשונה, כמו גם בשנייה ובשלישית. קובי עצמו כלוא בחייו בין כמה גברים אלימים כלפי נשותיהם וסביבתם, וזהו אולי הדבר ההופך את חייו למבוי סתום; זה, והסצנות החוזרות שבהן הוא גובר על בריונים אלה, בדרך ממשית או סמלית, עד לכיליונו.
