הקופסה הקטנה והכחולה שליאו העניק לה כשהם הופרדו בכוח על סיפונה של האונייה סנט־לואיס, שעגנה בעל כורחה מול חופי קובה, קופסה שמעולם לא פתחה, היא הקמע של האנה רוזנטל במשך 75 שנה. היא פותחת אותה לבסוף רק ביום הולדתה ה־87, רואה את טבעת היהלום המנצנצת, ומדמה לשמוע בפעם האחרונה את צופר האונייה מחריש האוזניים.
הרומן "הנערה הגרמנייה", מאת הסופר הקובני־אמריקני ארמנדו לוקאס קוראה, עוסק בטרגדיה שפקדה את הפליטים היהודים מגרמניה בחיפושם אחר ארץ מקלט. קוראה מעניק עיבוד ספרותי נוגע ללב לפרשה היסטורית אמיתית, שנשארה ככתם לא רק על קובה אלא גם על מדינות נוספות.
הספר פורש שתי עלילות מקבילות, בעולמות ובזמנים שונים. הוא מתרחש בשתי יבשות, אירופה ואמריקה, ובארבע מדינות: גרמניה, ארצות הברית, קובה ובמידה מועטה גם צרפת. הוא משתרע לאורך 75 שנה, בין השנים 1939 ל־2014, ומוהל סיפור היסטורי בסיפור אישי.
בחלקו הראשון מתאר הרומן סיפור אהבה בין שני ילדים יהודים בני 12, האנה וליאו, החיים תחת המשטר הנאצי בברלין. הוריהם עושים מאמצים נואשים לברוח מהגורל הצפוי להם, אך בקשות המקלט שלהם מסורבות על ידי מדינות רבות. מקס רוזנטל, אביה של האנה, נעצר על ידי הנאצים. לבסוף, ולאחר מעקשים רבים, מצליחה האם, אלמה, להשיג אשרת כניסה חוקית לקובה. תמורת אישור היציאה מגרמניה נאלצת אלמה לוותר על כל רכוש המשפחה בברלין, שכולל בית דירות וחשבונות בנק, וגם לשלם ממון רב עבור האישורים.
"הנאצים משרתים את היהודים"
900 פליטים יהודים, ובהם האנה והוריה, וליאו ואביו, מפליגים מנמל המבורג לקובה, ובהמשך מצטרפים אליהם בנמל שרבורג בצרפת עוד 37 יהודים. "סנט לואיס" הייתה אוניית פאר בעלת שישה סיפונים. הפליטים, שראו בקובה רק מדינת מעבר בדרכם לארצות הברית, דימו לחשוב שניצלו, מבלי לדעת שכרטיס ההפלגה הלוך ושוב שרכשו עוד ישמש את מרביתם. קברניט הספינה, גוסטב שרדר, התייחס אליהם באהדה והצוות שירת אותם במקצועיות, עד שאפילו ליאו התבדח עם האנה על כך שהנאצים משרתים את היהודים (הנאצים מכונים ברומן "העוגים", והיהודים מכונים "הטמאים").
במהלך ההפלגה, שארכה שבועיים, חלה תפנית דרמטית בעלילה, המתועדת באמצעות ציטוט ממברקים אמיתיים שנשלחו מטעם חברת הספנות המבורג־אמריקה – מהלך ספרותי נכון שיוצר שילוב מוצלח ומתח מדויק בין הבדיון לסיפור ההיסטורי. הפליטים מגלים שמדובר בתרמית כפולה, הן של המשטר הנאצי והן של ממשלת קובה. נשיא קובה דאז, פדריקו לרדו ברו, ביצע תרגיל עוקץ לפליטים האומללים. כשהאונייה כבר עשתה את דרכה להוואנה, הוא ביטל את אישורי הכניסה של הפליטים וניסה לסחוט מהם ומארגונים יהודיים שניסו לסייע להם, סכומי כסף גדולים תמורת מתן אישור מחדש לכניסתם לקובה.
לפליטים עצמם נודע הדבר רק כשהתקרבו לחופי קובה. "סנט לואיס" לא הורשתה לעגון בנמל הוואנה אלא רק במפרץ, והתקיים מו"מ באשר לגורל נוסעיה. נשיא קובה התעקש על ערבות של 500 דולר לכל נוסע, הון שלא היה אז לפליטים, סירב לקבל את הצעות הפשרה, ואיים לגרור בכוח את האונייה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של קובה.
רק קומץ מהנוסעים, שלושים בלבד, הורשה לבסוף לרדת לחוף, ובהם האנה ואימה אלמה, שהופרדו בכוח מן האב מקס, וכן מליאו ואביו שנשארו על הסיפון. בשעת הפרידה העניק ליאו להאנה את הקופסה עם הטבעת, והשביע אותה שתשמור עליה עד שייפגשו מחדש.
קללת מאה השנים
לא רק קובה, גם ארה"ב וקנדה סירבו לקלוט את הפליטים שעל סיפון הסנט לואיס. בלית ברירה הפליגה האונייה חזרה לאירופה, בעוד הקברניט שרדר, שהוכר לאחר מותו כחסיד אומות העולם, ממשיך במאמציו, בשיתוף ארגונים יהודיים, להציל את נוסעיה ולמנוע את חזרתם לגרמניה. הפליטים נקלטו לבסוף בארבע מדינות: אנגליה, צרפת, בלגיה והולנד. אבל עבור מרביתם הייתה זו הצלה זמנית בלבד. למעט אלה שנקלטו באנגליה, כשפרצה המלחמה הם נשלחו למחנות ההשמדה, בהם גם מקס רוזנטל, אביה של האנה.
האנה ואימה, שהייתה אז בהריונה השני עם בנה גוסטבו ("רוזנטל חדש עמד להצטרף לקהילת הטמאים"), היו אמורות לכאורה להרגיש בנות מזל על כך שניצלו, אך הן ראו עצמן כמעין אסירות שלא מרצונן באי "מקולל" בעיניהן. בעוד האנה קיבלה לבסוף את הדין במעין השלמה, גם כאשר בית המרקחת שבבעלותה הופקע ממנה על ידי משטרו של פידל קסטרו, האם אלמה שקעה בתוגה נצחית, האפילה את הבית, חיה בבידוד והמשיכה לשטום עד יום מותה את האי שגזל ממנה את בעלה. היא נשבעה שקללתה תימשך גם לאורך מאה שנים, ומשום כך סירבה לעזוב והשביעה את בתה שאף היא לא תעזוב אותו. אלמה נקברה לבסוף באי, כמעין תזכורת לכך שאיש מהאחראים לטרגדיה לא יימלט מקללתה.
חייה העטופים בסוד גרמו לצער ולעוגמת נפש גם לכל סובביה, כך שהקללה פעלה כבומרנג. בעלה מת, בנה גוסטבו, שהתנכר לה (בניגוד לאימו הוא היה פטריוט קובני, ואף הפך לחלק מהמנגנון העריץ של המשטר), נהרג בתאונת מטוס. נכדה לואיס, בנו של גוסטבו, שהגשים את החלום המשפחתי והיגר לארצות הברית, נהרג באסון התאומים.
הבת האנה התמידה בחייה האפרוריים בקובה, מבלי להקים משפחה. נדמה שכל חייה היא מקווה להתאחד מחדש עם ליאו שלה, עד שלבסוף גילתה שהוא מת, ועוד על הסנט לואיס, כשהוא ואביו בלעו כמוסות ציאניד. את הכמוסות הללו גנבה האנה מהוריה, ששמרו אותן לעת חירום וליום פקודה, ומסרה אותן לליאו כדי שישליכן לים. אלא שכאשר ליאו ואביו גורשו מקובה ונדמה היה להם שהם מוחזרים בעל כורחם לגרמניה, ליאו ואביו עשו בהן שימוש טרגי.
נהרג באסון התאומים
"הנערה הגרמנייה" כולל, כאמור, שתי עלילות המסופרות בגוף ראשון ונמהלות זו בזו עד שהן מצטלבות. בין העלילות והדמויות יש לא פעם הקבלות. העלילה הראשונה עוסקת בסיפורה של האנה רוזנטל מילדות ועד זקנה, מברלין ועד הוואנה, ואילו העלילה השנייה עוסקת בסיפורה של אנה רוזן, ילדה ניו־יורקית בת 12, בתו של לואיס שנהרג באסון התאומים ואחייניתה של האנה. השתיים דומות זו לזו לא רק במראה החיצוני אלא גם בכמה מתכונותיהן, אך אינן יודעות זו על קיומה של זו. אנה גם אינה יודעת דבר על חייו של אביה שנהרג עוד בטרם נולדה, והיא משוחחת עם תמונתו הממוסגרת.
חבילה מסתורית שהיא מקבלת, הכוללת תמונות ישנות, כתב־עת נאצי שעל השער שלו הופיעה תמונתה של האנה, ומכתב לקוני "לאנה מהאנה", גורמת לאנה להתחקות אחר סיפורו של אביה ולטוס לביקור בקובה. היא פוגשת שם את הדודה הקשישה, וזו מאמצת אותה בחום ומרעיפה עליה את כל החיבה ששמרה בעבר לאחיינה לואיס. אנה מתרשמת שהאנה חיה בעבר, כאילו היא ממשיכה להפליג על סיפונה של הסנט לואיס. לדבריה, בגרמניה ובהפלגה היא הייתה מאושרת, ואילו חייה בקובה היו "לא יותר מסיוט". במהלך הביקור בהוואנה נחשפים סודות המשפחה ואנה מתאהבת בילד בן גילה בשם דייגו, כחלק ממקבילות נוספות בין העלילות עד הצטלבותן.
הדמויות של האנה ואנה כילדות בנות 12 נוגעות ללב. האנה המבוגרת מעוררת אף היא אמפתיה, אך דמותה של אלמה, אימה המסתגרת של האנה, איננה מעוררת מספיק אהדה. הדמויות של הקובנים ברומן אמינות ברב־צדדיות שלהן, וגם תיאור החיים בהוואנה מדויק. התרגום שוטף, אם כי במקרים אחדים נפלו טעויות בהגיית המילים והשמות בספרדית (למשל, רחוב הוא קאייה ולא קאלה; את המילה אספרנצה יש לכתוב אספרנסה ועוד).
הספר הוחרם בקובה, ואפשר להבין מדוע. ארצות הברית וקנדה קיבלו באיחור רב אחריות על חלקן בפרשה, אך קובה מתנערת עד היום מאחריותה, וכל מסמכי הפרשה אף נעלמו מהארכיון הלאומי, ואולי הושמדו. קוראה מתאר באמינות לא רק את ההתנכלות של קובה לפליטי האונייה, אלא גם את רדיפות המשטר של קסטרו נגד תושבי האי ואת שליחתם למחנות חינוך מחדש. יתרה מכך, הוא אף עורך השוואה בין המשטר של קסטרו למשטרו של היטלר. היטלר צידד בתורת הגזע ובטוהר הגזע ושלח יהודים למחנות ריכוז והשמדה לאחר שהפקיע את רכושם, ואילו קסטרו צידד ב"טוהר רעיוני" ובהפקעת רכוש, ורדף בין השאר את עדי ה', שבהם ראה "כתם נורא על החברה", ושלח אותם למחנות שבכניסה אליהם נתלו שלטים המזכירים את שלטי "העבודה משחררת". הקובנים המבקשים להגר מארצם כונו "גוסאנוס", תולעים, בדומה לדרך שבה התייחסו בשעתו בגרמניה לפליטים היהודים שכונו "טמאים".
מחבר "הנערה הגרמנייה" לא רצה רק לספר לנו סיפור היסטורי טרגי ונוגע ללב, אלא גם ביקש להעביר לקוראיו מסר מעורר מחשבה, אם כי טבול לעיתים בכפית דבש כדי להקל עליהם. הגם שלעיתים העלילה סכרינית במקצת, במיוחד בחלקה המסיים שכמו קורץ לקולנוע, אפשר בהחלט להתחבר ואף ליהנות מן הרומן המעניין הזה, שתורגם לשפות רבות והפך לרב־מכר.
