"איני יכול לחיות כאשר שרידי העם היהודי בפולין שאני נציגם נשמדים והולכים. לא זכיתי למות כדרך שמתו הם, יחד עם חבריי לתנועה במרד גטו ורשה. אולם אני שייך אליהם ולקברות ההמונים שלהם". כך כתב בעיצומם של ימי האימה מנהיג הבונד, שמואל מרדכי זיגלבוים, שכינויו היה "ארתור", במכתב התאבדותו כמחאה על אדישות בעלות הברית לשואת יהודי אירופה.
ההיסטוריון, הסופר והעיתונאי א"ש שטיין הקים לתחייה את סיפורה של תנועת הבונד דרך סיפורו של מנהיגה זיגלבוים, "החבר ארתור". המהדורה הראשונה של הספר ראתה אור בשנת תשי"ג. עם צאתו לאור הוכרה חשיבותו של הספר המסעיר, שכן זו הייתה היצירה הראשונה ששרטטה בעברית את קורותיה של תנועת הבונד, וסיפקה הצצה ספרותית לדמותו של זיגלבוים.
כעת, במהדורה המחודשת, זוכה יצירתו של שטיין לעיצוב מוקפד המקל על הקורא, מפתחות על פי נושאים, והבהרת פרטים שהמחבר מזכיר ולא יהיו נהירים לקורא העכשווי. כל זה קורה הודות לבני משפחתו של שטיין, הממשיכים לשקוד על מורשתו המפוארת שכללה, לצד פרסומיו העיתונאיים, גם רומנים היסטוריים ובהם "אדרת אליהו" על חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי המאה ה־19, "אש מריבה" על דמותו של שבתי צבי, ו"והאש השאירה רק אפר" על יעקב פרנק.
בין דפי הרומן שלפנינו אפשר למצוא מחקר מעמיק על תנועת הבונד והשפעתה האדירה, הרעיונות שהנחו את פעילותה והזרמים שפיעמו בה. היום, כשתנועה זו הפכה להיסטוריה נשכחת, מרתק לקרוא מה הניע את אותם פעילים נלהבים להציג משנה לאומית אחרת, ולהיאבק למען אוטונומיה תרבותית ולאומית ליהודים בגולה. תנועה זו הקפידה, למשל, לכתוב בכרוזים שלה "פועלי כל העמים התאחדו" ולא "פועלי כל הארצות התאחדו" – מתוך תפיסה שהעם היהודי אכן נשאר בגולה כעם, ואין לו ארץ משלו. מטרתם של אנשי הבונד הייתה מאבק סוציאלי למען ההמונים העמלים, כאן ועכשיו. הם ניהלו מאבק מר נגד התנועה הציונית ורעיונותיה, אם כי המלחמה בציונות אינה נושא הספר והוא גם אינו כתב קטרוג נגד הבונד.
הסופר א"ש שטיין נמצא בקוטב הציוני, ולמרות זאת ידע לחשוף בדרך מרגשת את קורותיו של זיגלבוים ולצייר את התפתחות התנועה. את השאיפה להכיר את פניה של הבונד הסביר שטיין בספר אחר שלו, "עלים טרופים ברוח": "אף שלא הייתי מימי בין אוהדי ה'בּונד' ותורתו מעולם לא נתקבלה על דעתי, הרי פגע בי קשה עלבוֹנו. הכרתי את מנהיגיו, שרובם בני־עם פשוטים, מורים, עסקנים, עיתונאים. ראיתי את מסירותם לענייני הפועל היהודי, לַהטָם במפעלי עזרה ותרבות לדלת־העם, עמידתם בכבוד ואומץ במוסדות השלטון המקומי על משמר ענייני האוכלוסייה היהודית, ולא השלמתי עם קיתונות הגידופים שניתכו עליהם בסיטונות וללא סייג".
"חלום המדוחים" הציוני
הספר מציג בפנינו סיפור כפול, על האיש ועל התנועה. בשתי עלילות מקבילות מצליח שטיין לתאר את התפתחות הבונד, ואת סוד קסמה והצלחתה של התנועה לכבוש את הרחוב היהודי על רקע הפרעות שהכו ב"תחום המושב" ושלטון הדיכוי של הצאר. שטיין מצייר את דרכו של זיגלבוים לעבר הבונד, ומשרטט דמויות בדיוניות שהשפיעו עליו, כמו חיים יענקל ליטוואק הפושט את הקפוטה בדרך לספסל הגימנסיה, או שלמה מנדלסון שבא מן השטיבל, רואה ביהדותו מעוז מול הגויים ומצפה לגאולה מידי שמיים. אנו לומדים על הסיבות שהניעו את זיגלבוים לאחוז ברעיונות הבונד, ועוקבים אחר סולם העלייה שלו בנתיבי התנועה. אגב, הכינוי "ארתור" ניתן לו במעגלי הבונד עקב הקריאה המרובה שלו בספרי ארתור שניצלר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, עשה זיגלבוים את דרכו לוורשה ושם גילה בונד שונה: תנועת פועלים שמניפה את דגליה בגלוי ולא במחתרת. בדצמבר 1917 נבחר זיגלבוים לציר בוועידת סניפי התנועה, למד את תורת הסוציאליזם היהודי ואף נפגש עם הנהגתה.
בוועידה הרביעית של הבונד התחדדה היריבות עם התנועה הציונית. בעיני הבונד, הרצון ליישב את כל העם היהודי או חלק ממנו באותה ארץ היה "חלום מדוחים, אוטופיה", והתעמולה הציונית "מלבה בעם את הרגש הלאומי ועשויה להפריע להתפתחות ההכרה המעמדית". תפיסת הבונד עמדה בפני קריסה כאשר הסוציאליסטים הנוכרים גילו את פניהם האמיתיות בנוגע לשותפות עם תנועת הפועלים היהודית. כך, לדוגמה, בסוף נובמבר 1918 התחוללו פרעות ביהודי לבוב, אך הסוציאליסטים הפולנים חששו להתייצב בגלוי לימין שותפיהם היהודים, שמא ייחשדו כ"משָרתי היהודים". בתחילת 1920 החליטה ועידת הבּונד להצטרף לאינטרנציונל הקומוניסטי. הם פנו לאינטרנציונל בבקשה לאשר להם אוטונומיה לאומית תרבותית, אך שם ראו בכך דרישה לאומנית ודחו אותה על הסף.
על רקע האשליות הנסדקות מונה זיגלבוים למזכיר האגודה המקצועית וחבר ועד הסניף בוורשה. כאן אנו עדים לדרכו האישית ולכוחו ליצור חותם מיוחד: הוא נאבק על נפש הילדים ועל רשת בתי הספר בלשון יידיש; זו הייתה דרכו נגד הציונים ונגד המתבוללים. הוא חש שהתנועה שלו היא משאת נפשם של ההמונים, שהציונות נראית להם תנועה של משכילים ואליטיסטים.
התפכחות טרגית
חזון ההשתלבות של הבונד התנפץ סופית בימי האופל והאימה של השואה. מבעד לעיניו של זיגלבוים אנו עדים לרגע שבו פרצו מרצחי הגסטפו לבניין הקהילה, וליבנו כואב עימו את שברון חלומותיו ושברון עַמו. בדרך לא דרך הוא מגיע להולנד, ומשכנע את פקיד הגבול שהקונסול ההולנדי ביקש שישוב אליו לתקן את האַשרה שלו. ייעודו של זיגלבוים הוא הצלת העם. הוא שם פעמיו לבריסל, לכינוס הוועד הפועל של אינטרנציונל הפועלים, ושם מבטחו במפגש עם נציגים מן הארצות הבלתי כבושות. האשליה מתעוררת שוב, והחשש מנקר: "האם יהיו גם הם כמוהו חדורים בתחושת האסון הגדול, הלוהט, המייאש? האם יגלו הבנה לאסון המיוחד הדוהר על כנפי המוות של העם היהודי בפולין?".
עם הימשכות הזוועות נוכח זיגלבוים עד כמה שברירי הגורל היהודי בגולה. רגע ההתפכחות הנורא שובר את ליבו כאשר מגיעה הבשורה המרה: שני חבריו לצמרת הבונד, ארליך ואלתר, הוצאו להורג. שטיין מיטיב לתאר את נפשו הקרועה של מנהיג הבונד: "אני הייתי שם בגטו עם כולם, מה זכות הייתה לי להינצל? מדוע לא נשאתי בגורלם הם?"
זיגלבוים מתקשה להאמין שהעולם הפקיר את היהודים לגורלם. כל קריאותיו להציל את יהודי פולין נופלות על אוזניים ערלות. שטיין חושף אותנו לווידויו המר, למאבקו הנואש, לזעקתו כלפי יהודי העולם החופשי, ולציפייתו התמימה שיינקטו פעולות מחאה. שתיקת העולם גורמת לו שברון לב נורא. גורלו האישי של זיגלבוים צובט את ליבנו וזעקתו נשארת לדורות. החבר ארתור בחר לשים קץ לחייו, בתקווה שמותו יעיר את לב האנושות. קשה לשכוח את דבריו האחרונים: "איני יכול לשתוק עוד".
