לכתחילה ולא בדיעבד: פשרת לוין-סער נותנת פתח לתקווה

1. הטון הדומיננטי בפוסט שפרסם אמש (מוצ"ש) שר המשפטים לוין היה מעט מתנצל. לא ניתן היה להעביר בכנסת את החוק שבאמת רציתי, הסביר השר לוין לתומכיו, ולכן נאלצתי ללכת על מתווה אחר, כדי לא לסיים את הקדנציה הנוכחית בלי לתקן אפילו מעט את המצב הקיים. על הדרך הסב השר לוין את תשומת לבנו לנתון מדהים, שספק אם רבים מבינים את משמעותו: בתוך פחות מ-5 שנים יפרשו משיפוט 7 מתוך 12 השופטים שנותרו בבית המשפט העליון. אם נצרף אליהם את שלושת התקנים שכבר התפנו כיום בבית המשפט, עם פרישתם של השופטות אסתר חיות וענת ברון והשופט עוזי פוגלמן, הרי שמדובר כבר בעשרה תקנים, שני שליש מהרכבו הצפוי של בית המשפט בפרוס שנת 2030. למעשה, בית המשפט העליון עומד להיות מעוצב לגמרי מחדש בשנים הקרובות, וכל שינוי שיתקבל עכשיו בשיטת בחירת השופטים יהיה בעל משמעות דרמטית.
2. יתכן שלוין באמת מאמין שמתווה הרפורמה המקורי שכבר עבר את מרבית שלבי החקיקה היה טוב יותר, ואולי הוא סבור שתומכיו יתקשו לקבל שינוי בעמדתו. אך האמת היא שמתווה הפשרה שהוצג ביום חמישי טוב ונכון יותר מזה המקורי. מדובר במתווה מאוזן וראוי, שנותן מחד מענה לבעיית היסוד של בחירת השופטים בישראל, ומאידך לא גולש לעבר אחיזה מוחלטת של הקואליציה במערכת המשפט, אחיזה שיש לה אולי יתרונות מסוימים אך מחיריה עשויים להיות כבדים, הן במישור הענייני והן בהיבט של מערכת היחסים בין חלקי החברה הישראלית.

   

3. כדי להבין מדוע המתווה החדש נותן מענה לבעיית היסוד של בחירת השופטים בישראל, צריך קודם כל להבין את הבעיה, ולשם כך צריך לשרטט בקצרה את האופן שבו נבחרים במדינת ישראל שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט. בוועדה לבחירת שופטים ישנם כיום תשעה חברים. שלושה מהם הם שופטי בית המשפט העליון, שני עורכי דין שבוחרת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת (שעל פי הנוהג שאיננו מעוגן בשום חוק ולא ברור מה מעמדו אחד מהם הוא מהקואליציה והשני מהאופוזיציה). בכדי לבחור שופט לכל אחת מהערכאות הנמוכות, או לחילופין כדי לבחור את נשיא ביהמ"ש העליון או את המשנה לנשיא, די ברוב רגיל של חברי הוועדה. בכדי לבחור שופטים לבית המשפט העליון, מנגד, דרוש רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה.

המציאות הפוליטית והחברתית במדינת ישראל בעשורים האחרונים היא כזו, שבה מלבד תקופה קצרה (זו שבה נוצר ופעל 'דיל שקד-נוה' קצר הימים בין שרת המשפטים לשעבר ובין ראש לשכת עוה"ד לשעבר) שופטי העליון, נציגי הלשכה ונציגי מחנה השמאל מתפקדים בוועדה למעשה כגוש אחד, בעוד נציגי הימין בוועדה נמצאים תמיד בעמדת נחיתות מובנית. בבחירת מרבית בעלי התפקידים השיפוטיים נהנה גוש שופטים-לשכה-שמאל מרוב קבוע, לא משנה מהן תוצאות הבחירות לכנסת. לשר המשפטים יש אמנם ביד לכאורה כוח מאזן מסוים, באמצעות שליטתו בהחלטה האם לכנס את הוועדה ובסדר יומה, אך השליטה הזו התבררה אף היא ממש בימים אלו כמוגבלת מאוד עד כמעט בלתי קיימת, בעקבות פסיקת בג"ץ שחייבה את השר לוין לכנס את הוועדה ולבחור נשיא לבית המשפט העליון עד למועד שקצבו השופטים (ביום חמישי הקרוב).

בבחירת שופטי בית המשפט העליון ישנו לכאורה איזון מסוים. כאשר הימין בשלטון לגוש השופטים-לשכה-שמאל יש 6 אצבעות בוועדה, בעוד גוש הימין מחזיק ב-3 אצבעות, כך שלא ניתן לבחור שופטים בלי הסכמה רחבה. אלא שהאיזון הזה הוא אפילו לא 'איזון כאילו' ובוודאי שלא איזון אמתי, משום שהוא מתקיים רק כשמחנה הימין בשלטון. אז בחירת השופטים מתבצעת במשיכת חבל. כאשר השמאל בשלטון, או אפילו במודלים שאותם ראינו בממשלות האחרונות של ממשלות אחדות/חילופים, מחנה השופטים-לשכה-שמאל מחזיק לפחות ב-7 אם לא ב-8 מהאצבעות בוועדה וגוש הימין, המייצג כמחצית מאזרחי ישראל, הופך לשקוף בין כותלי חדר הוועדה. או בקיצור: חוסר איזון מוחלט.

4. מתווה לוין-סער נוגע בנקודה הזו בדיוק, ולמעשה יוצר שני מסלולים לבחירת שופטים, שניהם מאזנים בין אגפי הוועדה שהם גם המחנות העיקריים בחברה הישראלית: מסלול ההסכמות והמסלול הפריטטי.

דרך המלך, על פי המתווה, היא בחירה בהסכמה. לבתי המשפט בערכאות הנמוכות ייבחרו מי שזכו לתמיכה מקיר לקיר של שלושת אגפי הוועדה: שמאל, ימין ושופטי בית המשפט העליון (כאשר לשכת עורכי הדין, גילדת המשפטנים, יוצאת מהמשחק). לבחירה לבית המשפט העליון עצמו תידרש הסכמה רחבה בין גושי הימין והשמאל, אך קולותיהם של השופטים לא יהיו נחוצים. זאת מתוך עמידה על העיקרון שלא יתכן ששופטי בית המשפט העליון יחזיקו (כפי שהם מחזיקים כיום בעקבות הדרישה לרוב של 7 תומכים לפחות בבחירת שופטים לעליון) בזכות ווטו על בחירת שופטים לבית המשפט בו הם עצמם חברים. זכות הווטו הזו תבוטל, ובכך יש לקוות, יחדלו שופטי העליון להתייחס לעצמם כאל "משפחה", ויבינו שבית המשפט אמור להיות מראה המשקפת את הפסיפס הישראלי, החברתי ובעיקר האידיאולוגי.

הדרך הטובה פחות, זו שנועדה להוות מוצא ברגעים של קיפאון, היא המסלול הפריטטי. במידה שדרך ההסכמות מביאה לשיתוק בבחירת שופטי העליון יחולקו תקני השיפוט הפנויים לצמדים. כל צד יציג למשנהו 3 שמות של מועמדים למלא את תקן השיפוט הפנוי והצד שכנגד יבחר אחד מהם. כך למעשה, במקרים של אין מוצא, לא יחזיק אף אחד מאגפי העליון ביתרון, ובית המשפט העליון ישמור על אף הכל על הרכב מאוזן באופן יחסי. לשיטה הזו ישנם חסרונות מסוימים (היא מייצרת הטיה לטובת מועמדים צעירים ועלולה להקצין את העמדות בבית המשפט לאורך זמן) אך לעומת השיטה הנוכחית היא ללא ספק הרבה יותר מאוזנת ונותנת מענה למרבית הכשלים הקיימים בה.

5. יכול להיות שבהתייעצות בין מומחי משפט, חכמי תורת המשחקים ומלומדי מדע המדינה ניתן היה לגבש מתווה מעט יותר מוצלח. אולם, אין ספק שמתווה לוין-סער ישפר דרמטית את המציאות הקיימת ויתן פתח תקווה לאיזון משמעותי בהרכב בית המשפט העליון כבר בשנים הקרובות. זאת לצד ניטרול החשש ל"השתלטות" הממשלה על בית המשפט. האם ביום שאחרי חקיקת המתווה הזה תבוא גאולה לעם ישראל? כנראה שלא. אך גם הפגה של המתח סביב אחד ממוקדי החיכוך המרכזיים שסביבם נעה החברה הישראלית כבר לא מעט שנים היא התפתחות מבורכת, שאולי תצליח להביא בכנפיה רוחות של הסכמה ופיוס בסוגיות נוספות שמפלגות ומשסעות את החברה הישראלית בימים אלו. הלוואי.