בתחילת המלחמה טעיתי בהם.
חשבתי שהם ישתנו. למען האמת, כולנו חשבנו שהנה בכירי הצבא מבינים, שהם רואים את הדברים בבהירות. לא עוד ביטויים כמו – ה"מחבל הבודד", "קיני טרור", "הסלמה", "סבבים" ועוד שלל תיאורי מציאות שנועדו קודם כל כדי להסביר אותנו שזאת כלל אינה מלחמה בעם, באידיאולוגיה, על שטח ותיאולוגיה אלא זה רק עוד "סבב" שאפשר "לעקוף" כמובן.
הייתה תחושה שהנה הגיע האירוע שיפקח לנו את העיניים שאנחנו עצמנו מרצון וסוף סוף נעז לראות במלחמה הארוכה שמתנהלת עם האויב הערבי והדתי במאה השנים האחרונות.
כבר היינו בסרט הזה
השבוע בפונדוק הרמטכ"ל אמר שנגיע אל המחבלים ושטח את דבריו הקבועים במקום. "הציר הזה שעובר במרכז הכפר", אמר רא"ל הלוי, "נפעל בהקדם לעקוף אותו ולהקים במקומו ציר בטוח" וקיבע את המשוואה המוכרת לנו כל כך – הם רוצחים ואנחנו "מקיפים", או בתרגום מהשפה הקצינית המדוברת – בורחים.
כבר היינו בסרט הזה. לאחר האינתיפאדה הראשונה נבנה כביש "עוקף רמאללה", אלא שהם המשיכו לרצוח ואנו המשכנו "להקיף" כמובן. "עוקף בית לחם", "עוקף אל ערוב", "עוקף חווארה" ועכשיו גם מכבדים עצמנו ב"הקפה שביעית" בדמות "עוקף פונדוק" המתוכנן.
התופעה של נטישת צירים מוכרת לנו מימי ההיאחזות בארץ: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת (שופטים ה', ו'). בעקבות הפחד מהאויב, אותו העם הפסיק לנוע בצירים ומי שהיה חייב לצאת נצרך "להקיף".
הייתי מצפה מהרמטכ"ל לשאת מילים אחרות בתכלית: שלעולם לא ניסוג מפני הטרור, שנמשיך לצאת למרחב לטייל בו ולנסוע בו, שכל פיגוע רק יעמיק את האחיזה שלנו בציר הזה ובארץ הזאת.
בציר לא אשם הרצי, באמת שהוא לא. אפילו לא הבתים שבצדדיו. אנחנו דווקא כן אשמים ומעצמנו נבקש שינוי ערכי עמוק. דמם של הנרצחים לא זועק לעזוב את הציר אלא להיאחז בו ולהביט במציאות. גם תפיסת המחבלים הארורים בסימטאות שכם וג'נין היא לא המרכיב החסר בדרך לניצחון, אלא דווקא תפיסת המציאות.
עד כאן הקפה שביעית
יותר משנה לאחר הטבח, רובה של מערכת הביטחון עדיין מביטה על החברה הערבית ביהודה ושומרון דרך מונחים ניאו-מרקסיסטיים כלכליים, משל היו קופים שאם רק יזרקו להם לכלוב כמה בננות הם יבואו על סיפוקם.
גם לאחר שלא השארנו אבן על אבן ברצועת עזה אנחנו רחוקים מניצחון, כי לא ברור לנו במי אנחנו נלחמים. ארגוני גרילה – לאורך כל ההיסטוריה – צומחים מתוך האוכלוסייה, מתוך קווי המחשבה שלה ובמקרה הזה בין המסגד למגרש הכדורגל ובין הטיקטוק לאינסטגרם.
המחבלים בפונדוק והנוח'בות בבארי הם אך ורק תוצר של חברה אסלאמית קיצונית ושפלה ממנה הם ינקו את ערכיהם. מול החברה הזאת לא צריך "להקיף", צריך ללכת ישר-אל.
