מה נשאר אחרי הכעס? המילים שפותחות את אלבומו החדש של רביד פלוטניק מציגות שאלה נוקבת המאפיינת לא מעט מהמחשבות שעולות אחרי אירועים רבים אותם חווינו. באלבומו השביעי פלוטניק לא מתיימר לתת תשובה מוחלטת, אבל בהחלט מצליח לתרגם את אוסף התחושות העולות מאז המלחמה, ועוד לפניה, והאירועים הרבים שסובבים אותנו במילים מושחזות ונוקבות.
ב"קרב הממזרים" – פודקאסט משותף של פלוטניק עם תומר ספירשטיין, אמר הראפר כי הוא שאב השראה לאלבומו שיצא ביום שישי האחרון מהסיפור של ג'האריז טארגאריין, דמות בספר "שיר של אש ושל קרח" שכתב ג'ורג' ר. ר. מרטין. במהלך אחד מהפרקים בספיישל על הדמות, נוצרה אתנחתא בה בחר פלוטניק לפרק את אחד מהמשפטים שנאמרו על ידי הדמות בספר.
"'יש שאומרים שאנחנו אויבים, הייתי מעדיף לחשוב עלינו כעל חברים שנקלעו לחוסר הסכמה'. אני חושב שאם כל אחד מאיתנו יתחיל להסתכל על המצב החברתי שלנו ועל עתיד המדינה בלי צחוק, בלי סתלבט ובלי טיפת ציניות – זו האמת שלנו. במצב הזה, עם כול המורכבויות וכל מה שהתקשורת מאכילה אותנו ועם כל הפילוג שאנחנו חווים ותורמים לזה בעצמנו, כשאנחנו מתבצרים בעמדותינו. מה המסקנה שלי? ללכת ולחשוב על המשפט שג'האריז טארגאריין אמר. משפט נורא יפה ששווה מחשבה".
פלוטניק אמנם שולח את המאזינים של הפודקאסט לחשוב על המשפט, אבל נראה שההשראה שעליה דיבר ושאב מהדמות בפרט ומהספרים בכלל מדוברת בצורה עמוקה בכל האלבום. הוא יוצא על עצמו ועל העולם, נגד הפוליטיקה והתקשורת, עוסק בהיסטוריה ועתיד, גלות וארץ ישראל, זוגיות ורווקות ועוד שלל נושאים.
הליריקה מתכתבת היטב עם המעטפת המוזיקלית הנפלאה עליה הופקד שוב ישי סוויסה. למרות שזהו לא הפרויקט הראשון שלהם יחד, הצליח סוויסה להביא וייב מיוחד שהופיע בנגיעות באלבומים הקודמים בהם שיתפו השניים פעולה, ולשים אותו בפרונט. הגוון המוזיקלי השקט והנוגה, המתבטא בשלל מלודיות יפהפיות המשלבות בהן כלי מיתר שפורטים על נימי הלב, מדויקים לרוח האלבום. את הפן המוזיקלי מלוות מילים שכתב פלוטניק שמסובבות את הלב בלא מעט רגעים, בשיתוף לא מעט שמות שנטועים עמוק בסצנת ההיפ-הופ הישראלית כמו יובל ניאזוב "(דודא), דורקע (דור לפידות) ואמנים נוספים שנתנו עצות מחכימות ואינפוט משלהם.
ובכלל, באלבום השתתפו לא מעט אנשים מסביבתו הקרובה של הראפר. החל מחברי ההרכב שמנגנים איתו בהופעות והוקלטו בלא מעט מהשירים, דודו טסה שהפיק את הלהיט שסלל לו את הדרך ללב המיינסטרים והשתתף בהפקה של השירים ב"יש לך אותי", "אין מה לחפש בחוץ" וב"לילה טוב אהובה", עבור בראפרים זי.קיי (זוהר כספי) ואוהד כהן שהסתובבו איתו על במות קטנות עוד לפני שההיפ-הופ הישראלי התפוצץ לכל כיוון ועוד רבים וטובים.
מצד אחד, נראה שהמשפחה הגדולה שבנה סביבו לאורך השנים וכוללת אנשים רבים התקבצה סביב פלוטניק (לכו לאחד העמודים ברשתות החברתיות למצוא את הרשימה המלאה, המכובדת והמכבדת) ועזרה לו ליצור אלבום שמזכיר לכולנו מהו הכוח החזק בחיים. אבל גם מעבר לזה.
כלל לא כתוב הוא שאהבה תופסת. היא מעסיקה את רובנו במובנים שונים בחיינו, והיא אחד מהנושאים שמעניקים דחיפה לכל שיר ונותנת לו נקודה פתיחת טובה להצלחה. פלוטניק, שכתב על כך לא פעם, גם דרך נקודת מבטו כרווק לאורך השנים אבל לא רק, מצליח גם באלבום הזה לדבר עליה אבל גם על הרבה רגשות אחרים.
בשנה בה האירועים בחיינו הציבו אתגרים שונים בנושאים שונים החל מזהות, יהדות, ביטחון, מלחמה, מילואים, מוות, כאב, נחמה ועוד – פלוטניק מצליח לתת מקום ובעיקר לתרגם למילים רבות מהתחושות שאופפות את האירועים האלו. הוא לא מתיימר להיות נביא זעם ולא איש בשורה, אבל הוא בהחלט מצליח לכוון אל המקום בו ראוי לערוך את חשבון הנפש שלנו ואל המקומות בהם ניתן למצוא נחמה.
אלו שציפו לאלבום נוסף עמוס בביטים חריפים מלאים בפאנצ'ים מושחזים לצד מלודיות עדינות עם ליריקה שמעלה חיוכים על הפנים, צפויים להתבדות. פלוטניק, שכבר הוכיח עצמו לא פעם כאמן שלא מפחד לשים את הלב על הדף, עושה זאת באלבומו השביעי באלף קמ"ש – רק שהפעם הוא לא מייצג את עצמו בלבד.
פלוטניק יורה לכל הכיוונים, אבל גם מזכיר כי בין ומעל ליריות האלו הפיתרון ממש לא נמצא בזקירת אצבע מאשימה כלפי גורם זה או אחר, אלא בעיקר כלפי החזה של עצמנו. בשירו "בחשכה (הכל זה גם וגם)", נראה שנקודה הזו ניצבת בגאון ומסמנת את הציר היסודי עליו ניצב האלבום.
"הכל זה גם וגם, בינינו גם אני / ליברל מסורתי מידל איסטרן פולני / רבותיי מוריי ורבניי, אולי הכל פתיר / אולי נסלול פה שביל חדש, דרכו נביא עתיד / אולי נראה ניסים, נשוב להיות אחד / למרות הכעסים, הפער, המרחק / נדע ימים יפים עוד נשוב ונשמח / כל הסודות כמוסים, אמת מארץ תצמח".
אחד המשפטים ששמעתי והשמעתי הכי הרבה השנה הוא כי כל אחד מאיתנו ניצב מול המציאות ההזויה שנגזרה עלינו, ומושפע ממנה בצורה שונה. כמאמר קלישאות רבות, כשהדברים מתפזרים לכל כיוון והאחיזה נחלשת – כדאי לחזור הביתה. להתכנס קצת לתוך עצמנו, לצאת לטבע וליהנות מהיופי, לנסות ולגשר על התהום בינינו ובין הסובבים אותנו, להציע נחמה ואהבה, להבין שאנחנו לא יודעים הכול, לזנוח הרגלים רעים ולאמץ עין טובה ובעיקר להאמין. בסופו של יום השמש תזרח על כולנו, בגאון.
