לשנייה אחת ב-8 באוקטובר, נראה היה שהבנו. שמדינת ישראל לא תאפשר לאויב נאצי חמוש להתקיים בגבולה. שמדינת ישראל תעשה הכל בשביל שאותו האויב לא ימשיך להתקיים. שלא יוכל יותר לאיים על אזרחינו ברצח ועל בנותינו באונס, שילדים לא יישחטו עם הוריהם בממ"דים חנוקים. שמה שהיה, הוא לא מה שיהיה.
חשבנו שאנחנו חכמים. חשבנו שאנחנו נחושים. אך מולנו עמד אויב חכם, ולא פחות חכם מאיתנו. אויב שידע שהחברה הישראלית היא חזקה, אך גם חלשה. הוא ידע כיצד להפוך את אותו רגש ערבות הדדית שגרם לישראלים לזרום לעוטף באותה שבת שחורה – עם נשק או בלי, כדי לעצור אותו – לרגש שיביא לכך שהמלחמה מולו תעצור לפני סיומה. הוא ידע איך להכניע פסיכולוגית מהרגע הראשון את החברה הישראלית, ומאותו הרגע, שיחק על זמן.
הוא ידע היטב שהתקשורת הסנטימנטלית שלנו תשמיע רק קול אחד כקול לגיטימי. קול של "בכל מחיר", וקול של "עכשיו". הוא ידע שגם אם הישראלים נחושים באוקטובר, הם יהיו פחות נחושים בנובמבר, ורצוצים נפשית לחלוטין ככל שיעבור הזמן. הוא ידע שעל הממשלה יופעל לחץ אדיר, כמעט חד-כיווני, לחץ שאי אפשר להתווכח או להתדיין איתו – לשכוח ממטרות המלחמה האחרות.
הוא ידע שגם הממשלה, בסופו של דבר, תישבר. שגם אם בתחילת המלחמה תוגדר מטרת שחרור החטופים כמטרה השלישית בחשיבותה, ותוגדר מראש כמטרת מאמץ, כלומר, ככזאת שתוצאה בה מראש לא מובטחת – היא תאפיל בסופו של דבר על האחרות.
הוא ידע שמספרים לא משנים. שגם אם ישוחררו רוב החטופים, המחיר יישאר זהה. שגם אם הוא לא ישמור על חייהם של הנותרים, הקריאה תיוותר זהה. הוא הכיר אותנו, יותר טוב משהכרנו את עצמנו.
אחרי יותר משנה של מלחמה, ובמחיר של מאות מחיילנו, המציאות ברצועה השתנתה. היא מנותקת בציר פילדלפי מהברחות מבחוץ, ומבותרת באמצע בציר נצרים. פרימטר נוצר לכל אורכה, וכוחו הצבאי של חמאס חטף מכה אדירה. בצפון הרצועה, מצפון לציר מפלסים, ישראל פתחה במתקפה, אשר לו תימשך, תהפוך אזור שלם לריק מתושבים, ולמעשה – תרחיק את האיום, לנצח, משדרות, מהרכבת ומהעוטף הצפוני.
אך כל זה לא משנה. הנרטיב שהתקבע הוא שאין לישראל הישגים, אין לישראל מה לחפש ברצועה ושאין משמעות להמשך הפעולה שלה שם, משום שהודאה באותם הישגים עלולה להפריע לקמפיין ה"לסיים את המלחמה עכשיו" שנועד, בסופו של דבר, לדחוף להסכם חטופים, עכשיו ובכל מחיר.
חמאס שיחק על שרידות. חמאס שיחק על זמן. חמאס שיחק על הפסיכולוגיה הישראלית, שלא מסוגלת לראות מעבר לסנטימנט המיידי ולא מסוגלת לשמוע על משמעויות ארוכות טווח. כל טענה רציונלית הפכה לאכזרית. כל שיקול דעת הפך לאטום. כל תחינה ללמוד מניסיון העבר ולמנוע קורבנות עתידיים – רבים הרבה יותר – נתקלה בגיחוך.
חמאס הבין אותנו יותר טוב משהבנו את עצמנו, ואם העסקה המדוברת – שלפחות לפי הפרסומים כוללת את הנסיגה מהצירים וחזרת תושבי עזה לצפון – תתממש, הוא ניצח. הוא ניצח כי את מטרותיו הוא לא מנסח לפי סדרי העדיפויות שלנו, אלא לפי סדרי העדיפויות שלו. ובסדרי העדיפויות שלו, עשרות אלפי עזתים הרוגים ורצועה חרבה הם מחיר פעוט ביחס לאפשרות לעשות למדינת היהודים יום של שואה, לסיים כשהוא עומד על רגליו, ולהשתקם, מהר משניתן לדמיין.
לרגע נראה היה שהבנו. לרגע היה נראה שהשתנינו. לרגע היה נראה שמדינת ישראל הבינה איפה היא חיה, ומה היא צריכה לעשות בשביל לשרוד. אלא אם כן יקרה הבלתי צפוי וחמאס יציל אותנו מעצמנו, הימים האלה יראו שלא למדנו כלום. שאלוהים יעזור לכולנו כדי ששכר הלימוד בפעם הבאה לא יהיה כזה שיהפוך את השיעור שקיבלנו ב-7 באוקטובר לפרולוג.
