אני לא מאוד נסער מהחשדות סביב השופט עמית. לא נראה לי שמדובר בחטאים הרי-גורל. מצד שני, אני יודע שלוּ שרה נתניהו נחשדה במעללים כאלו, יש לשער שהיא כבר הייתה היום במעצר, בליווי צהלולֵי שמחה לאיד של רוב עיתונאי ישראל. ולו יריב לוין היה מעורב בסכסוכים משפטיים מורכבים ומשונים תחת השם "יריב לוינובסקי", משפטנים כבר היו ממהרים לחדד את קולמוסם ולהסביר שבנסיבות זוועה חריגות כאלו גוברים עקרונות היסוד של שיטתנו החוקתית על מילותיו הפורמליות של חוק החסינות, ולכן – לוין לדין.
כל הכבוד לנטעאל בנדל מידיעות אחרונות, שחשף את פרשת עמית, על העבודה העיתונאית המצוינת שלו. התנהלות כעין זו צריך לחשוף לאור השמש. אך אחרי שהדברים נחשפו, אודה שההאשמות נגד יצחק עמית לא מטרידות אותי במיוחד. מדובר בזוטי דברים. מה שמטריד אותי הוא שעל זוטי דברים – על סיגרים שקיבל מחבר ועל מעט סיקור אוהד באתר חצי פופולרי – גוררים את ראש ממשלת ישראל למשפט שמתנהל כבר חמש שנים, ולא מתקרב לסיומו; ויחד איתו מטלטלים במשך שנים את המדינה כולה. לא בכל ראש ממשלה נהגו כך: אריק שרון לא עמד לדין, אף שהחשדות נגדו היו חמורים בהרבה. מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הודה למה באמת שרון לא נשפט: "אם שרון היה עומד לדין – לא הייתה התנתקות".
מה שמטריד אותי הוא תחושת האיפָה-ואיפה: יש כאלו שתמיד ימצו איתם את הדין, ויש כאלו שתמיד יהיו להם נסיבות מקלות; יש ממשלות מעבר שאסור להן להעביר מהדק משרדי משולחן לשולחן, ויש ממשלות מעבר שיכולות למנות רמטכ"ל ולחתום על הסכם משונה עם לבנון; יש הדלפות שנחקרות, ויש הדלפות שמושתקות; יש מדליפים שנזרקים למעצר ממושך, ויש מדליפים שאף אחד לא מנסה לאתר; יש מפגינים שנזרקים לבית הכלא ברגע שהם מניחים את כף רגלם על הכביש, כמו בזמן המחאות נגד ההתנתקות, ויש מפגינים שהיועצת המשפטית לממשלה מעודדת לחסום את נתב"ג, כמו בזמן המחאות נגד ממשלת הימין.
הרמב"ם מדבר באריכות על הצורך לנהוג שוויון גמור בין בעלי הדין: "מצוות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך. איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני בעלי דינין בכל דבר; לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: קצֵר דבריך; ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות" (הלכות סנהדרין כא, א). הרמב"ם מדבר על משפט אזרחי, אך ברור שאת העיקרון הזה – "בצדק תשפוט עמיתך" – צריך להרחיב לכל תחומי המשפט. אין משפט בלי יחס שוויוני לכל האזרחים.
צריך לדייק: רוב השופטים והפרקליטים בישראל אינם מפלים באופן שרירותי; בדרך כלל אין מדובר בפרוטקציה מהסוג הפשוט והמכוער. ההטיה השיטתית של המערכת לצד שמאל אינה תוצר של חולשות אנוש סתמיות, אלא של אידיאולוגיה שיפוטית. אהרן ברק ושותפיו למעלל האידיאולוגי הזה שינו את הדנ"א של מערכת המשפט: הם קיבלו מערכת שמיישמת כללי משחק פשוטים, והפכו אותה למערכת שמקדמת ערכים מסוימים – הערכים שלהם, כמובן. האפליה השיטתית בין מפגיני ימין למפגיני שמאל אינה סתם גילוי חיבה לשכנים ולידידים – לפחות, לא רק – אלא נובעת מאמונה כנה של שופטים ופרקליטים, שהפגנה למען הדמוקרטיה – בפרשנותה הפרוגרסיבית – אינה דומה לשום הפגנה אחרת.
אבל היא כן דומה; ואין תקומה למערכת המשפט אם לא תכיר בעובדה הזו. המעמד המיוחד של מערכת המשפט בכל חברה דמוקרטית נובע בדיוק מהאמונה שהיא אינה נוקטת עמדה במחלוקות הערכיות שקורעות אותנו; שהיא מיישמת כללי משחק פשוטים, ישירים ושוויוניים. אפשר להבין למה השופט במשחק כדורגל רוצה גם הוא להבקיע גולים; אבל כמה זמן הוא חושב שיסכימו לסבול זאת שחקני הקבוצה שהוא לא אוהב?
אסור לעמית ולעמיתיו להתעלם מהעובדה הפשוטה הזו: הם איבדו את אמון העם. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2000 הביעו 84% מהישראלים אמון בבית המשפט העליון, ובשנת 2024 – רק 39.5%. נשיאי בית המשפט העליון מאז אהרן ברק ייזכרו כמי שהשחיתו את הנכס החשוב ביותר של מערכת המשפט: את אמון הציבור. הם קיבלו בית משפט שנהנה מאמון מקיר לקיר, והותירו אחריהם בית משפט פוליטי, המזוהה באופן נחרץ עם אגף מסוים של המפה האידיאולוגית בישראל. נשיא בית המשפט לנדוי הזהיר מראש שלשם יוביל אותנו האקטיביזם השיפוטי – וצדק בכל מילה.
אם הימין הישראלי מסרב היום להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטבח והמלחמה, למרות הצורך הברור בחקירה יסודית, הרי זה רק משום שכולנו יודעים איך תיראה ועדה כזו, אם יצחק עמית ימנה אותה. אפשר כבר לכתוב מראש את המסקנות של "ועדת חיות" ההיפותטית; חבל על הזמן ועל הטרחה של כולם. בית המשפט העליון קיבל את הסמכות למנות ועדות חקירה, כשהיה מקובל על כולם כגוף אובייקטיבי ונשוא פנים. בעיני רבים מאוד מאזרחי ישראל הוא כבר מזמן לא שם.
אני לא מאוד מתלהב מהזובור שחוטף עכשיו השופט יצחק עמית. אבל לולא היה הוא השופט עמית – לו הוא היה הפוליטיקאי הימני עמית, או איש הציבור הלאומי עמית, או אפילו העיתונאי הביביסט עמית – אפשר להניח שהיה חוטף לא רק ביקורת ציבורית, אלא גם את נחת זרועה של מערכת המשפט. שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל למשפט, פרופ' דניאל פרידמן, העיד בפירוט מצמרר על האופן שבו מנטרלת מערכת המשפט אישי ציבור שאינה חפצה בטובתם. במובן הזה עמית יכול להישאר רגוע: יש להניח שאותו לא יעצרו ולא ישפטו. אך הלוואי שדווקא ברגע הזה הוא יצליח להיכנס לרגע לנעליים שלנו; הלוואי שגם יבין שעתידה של מערכת המשפט הישראלית תלוי בכך. עמית, בצדק תשפוט עמיתך.
